הנסיך ריצ'רד אחז בהתרגשות במפתח היקר. היה זה מפתח קטן ועתיק בעל פיתולים ובליטות שונות. ריצ'רד ידע שזמנו קצר. ההכתרה של קארל דודו עמדה להתקיים בעוד ימים מספר, ועד אז עליו לשוב לארמון ולהוכיח מיהו יורש העצר האמיתי.
ריצ'רד נזכר בפגישתו האחרונה עם אביו, המלך הזקן. אביו שכב במיטת אפריון, אחז ביד בנו ולחש: "ריצ'רד בני! יש הזוממים ליטול את כס המלכות לאחר מותי, אך דע לך כי בך בחרתי להיות המלך הבא!" האב התשוש נתקף בשיעול עמוק. אחר המשיך: "למען הסר ספק כתבתי צוואה מלכותית החתומה בחותם המלך. הצוואה מונחת בכספת העתיקה בארמון, במקום שמונחים אוצרות המלכים העתיקים. צוואה זאת היא ההוכחה שאתה הוא המלך!"
ריצ'רד נזכר בימים העגומים שלאחר פטירת אביו. בעודו עסוק באבל, ביצע קארל דודו האכזר הפיכה שקטה. קארל לקח לעצמו את כס המלכות בטענה שהוא היורש האמיתי. קארל הקיף עצמו באנשיו וייעד להם משרות רמות בצמרת הממלכה.
קארל, שידע כנראה על עניין הצוואה, דאג שמפתח הכספת הנדיר והיחידי יוטל למצולות ים. עולמו של ריצ'רד חרב עליו באחת. מיורש העצר הוא הפך לדמות שולית בארמון. ריצ'רד ידע היטב שצפויות לממלכה שנים קשות תחת עולו של קארל המושחת.
באחד הלילות נשמעו נקישות על דלת חדרו של ריצ'רד. בפתח עמד יועצו הקשיש של אביו. היועץ הביט לכל עבר בחשדנות ולאחר מכן נכנס פנימה ונעל אחריו את הדלת. הוא פתח בקול רועד ואמר: "ריצ'רד! שנינו יודעים שאין דרך בעולם לפתוח את הכספת, אלא רק בעזרת המפתח הנדיר שנזרק ללב ים". היועץ רכן לעבר הנסיך ולחש: "דע לך כי יש מפתח נוסף הרחק מכאן". היועץ הדריך את ריצ'ארד למקומו המדויק של המפתח. "עליך לצאת מייד ולהשיג את המפתח. בעוד ימים אחדים ייערך טקס ההכתרה של קארל. עלינו להיות מוכנים ליום הזה, ואז… לחשוף לפני כולם את האמת". ריצ'רד הקשיב משתומם. "עליך להיזהר שאף אחד לא ידע על המסע ועל מטרותיו!" הזהיר היועץ בקול חד, וריצ'רד הנהן בהסכמה.
כעבור יומיים – – –
ריצ'רד אחז במפתח – הסיכוי היחידי שבעזרתו יוכל להוכיח שהוא ראוי למלכות. ריצ'רד חישב את צעדיו, לפניו עוד דרך רגלית בת יומיים עד הים, ומשם עליו להפליג כמה ימים בחזרה לגבולות הממלכה. הוא החליט להיזהר ולהתקדם בדרכים עקלקלות, אולם חש לעיתים שעיניים חשדניות ננעצות בו.
ריצ'רד לא דמיין. מישהו אכן עקב אחריו. מייד כשנעלם מן הארמון, כינס קארל ישיבה דחופה. קארל, שתכנן את גזלת כס המלוכה כבר שנים אחדות קודם, הכיר את האגדה על המפתח הנוסף שקיים אי שם. הוא היה נסער. הוא דפק בעוז על שולחן העץ העתיק וצעק בתקיפות: "מצאו את ריצ'רד והביאו לי את המפתח תכף ומייד!"
המשנה למלך ועימו כמה אנשים יצאו לכיוון המשוער. ואכן, ריצ'רד נצפה רוכב לבדו בשבילים. בתחבולות מחוכמות ניסו המשנה ואנשיו להתקרב לריצ'רד, אך ללא הועיל. ריצ'רד שינה את הדרכים והלך בזמנים בלתי־צפויים.
כשהגיע לנמל בדרך חזרה, עלה ריצ'רד על הספינה הראשונה שהפליגה לכיוון. רק כשהחלה ההפלגה, הוא גילה בספינה כמה אנשים מוכרים. בעודו עומד על הסיפון ניגש אליו המשנה: "ריצ'רד, מה מעשיך כאן?" שאל במבט תמים. ריצ'רד מלמל משהו. הוא הבין שהוא נתון למעקב צמוד. הלחשושים והמעקבים סביב חדרו באוניה התרבו. ריצ'ארד הבין שהם מחפשים את המפתח וחש שהחבל מתהדק סביב צווארו. הוא הקפיד לנעול את חדרו באונייה על מנעול ובריח, אך ידע שזה לא יחזיק לאורך זמן. מעתה החל להחזיק את המפתח צמוד אליו כל שעות היממה, אך גם זה לא היה בטוח.
באחד הימים, כשטייל הנסיך על הסיפון, ראה את כל בני החבורה יושבים סביב שולחן, מצחקקים ביניהם ושולחים לעברו מבטים. ריצ'רד ירד למטה בניסיון נואש למצוא איזה רעיון.
למחרת, לאחר ששתה את כוס התה היומית, חש ריצ'רד עייפות, ראשו צנח לאחור ועיניו נעצמו. כשהתעורר לאחר שינה טרופה, הבין שהרדימו אותו. מישהו ערך ביקור מדוקדק בחדרו ועבר על כל בגדיו וחפציו.
*
טקס ההכתרה המלכותי של המלך קארל עמד להתחיל. הדגלים הונפו לראש התורן, חצוצרות הריעו וחיילים לבושים מדים מבריקים עמדו מוכנים במקומותיהם. בתוך הארמון סביב שולחן עץ ענקי ישבו כל שרי הממשל והצבא. בראש ישב קארל בלבוש מלכותי וכתר לראשו. הוא הניף את ידו ורצה לפתוח בדברים, ולפתע נעמד ריצ'רד וקרא בקול בוטח: "מכובדיי! יש כאן עלילה, קארל אינו המלך!" קארל הביט בו בבוז: "על איזו עלילה אתה מדבר?" ריצ'רד קם ופסע לעבר קארל, לפתע הוציא מכיסו מספריים קטנים ובזריזות מופלאה עשה חתך קטן בצווארון הגלימה של המשנה למלך. מפתח קטן נשר לתוך ידו. קריאת תדהמה נפלטה מפיו של קארל. כהרף עין ניגש ריצ'רד לכספת הגדולה ופתח אותה לנגד עיניהם המשתאות של היושבים. כעבור דקה הוא פרס לנגד עיניהם את הצוואה המלכותית.
"בוגד!" קרא קארל בזעם כלפי סגנו. "לא ידעתי שזה שם! לא מצאנו את המפתח!" זעק המשנה אל ההמון בחזרה. כשהכתר לראשו גולל ריצ'רד לפני הנוכחים את השתלשלות העניינים. "כשראיתי שהם עלולים למצוא את המפתח, עלה בדעתי שהמקום הבטוח ביותר להחביאו יהיה בצווארון גלימתו של המשנה, שם הם לא יחפשו לעולם!"
פרעה חושש ממנהיג ישראל שייוולד ויגאל את עמו, לשם כך הוא מצווה גזרות נוראות: להשליך את כל התינוקות הזכרים ליאור. אבל בפלאי ההשגחה דווקא בתוך הארמון, תחת עינו הפקוחה של פרעה שלא מבחין בדבר, גדל משה רבנו – מושיעם של ישראל. מה שמלמד אותנו שלפעמים האור שאנחנו כל כך מחפשים מסתתר לו דווקא במקומות הכי חשוכים.
