יונתן היה אדם מוכשר, חכם, ועם המון רעיונות שיכלו לשנות את חייו לטובה. אבל תכונה אחת עמדה בדרכו שוב ושוב: דחיינות. הוא תמיד מצא את עצמו מתכנן מה יעשה "מחר", אבל המחר הנכסף לא הגיע מעולם.
באחד הימים קיבל יונתן הזדמנות מבטיחה שלא יכול היה להתעלם ממנה. חברת סטארט־אפ מובילה הציעה לו לעמוד בראש פרויקט חדשני בתחום האקולוגיה. הפרויקט יכול היה להיות שינוי קריירה עצום בשבילו, אבל היה עליו להגיש תוכנית עבודה מעשית ואפקטיבית בתוך שבוע בלבד.
יונתן היה נלהב מאוד בהתחלה. ככל שה
ימים עברו, הוא התחיל להיסחף לחולשה המוכרת שלו. במקום לשבת ולתכנן, הוא גילה שהוא מעדיף להתעסק בדברים הרגילים והמוכרים, לגלול במדיה החברתית, לנקות את הבית – בעצם לעשות הכול חוץ מלהתיישב ולכתוב את התוכנית.
הוא ידע היטב שחלון ההזדמנויות שלו הולך ונסגר, אבל בראשו עוד תמיד עמדה המחשבה: "יש עוד זמן, מחר אשב על זה."
אבל כשהגיע הדד־ליין שהיה הלילה האחרון לפני ההגשה של המועד הסופי, ישב יונתן מתוסכל מול המחשב. הקובץ שהיה פתוח מולו נשאר ריק כמעט לגמרי. היו לו כמה דברים מתוכננים בראש, אבל הוא לא הצליח לכתוב אותם כראוי. פתאום הכתה בו בעוצמה ההבנה שהוא פוחד. הוא הבין שהבעיה לא הייתה הזמן, אלא הפחד. הפחד מהכישלון ומהאחריות הכבדה שעל כתפיו, פחד שהמיזם לא יצלח ושהוא יאכזב את עצמו ואת הסובבים.
הוא נשם עמוקות והחליט לנסות גישה אחרת – הפעם הוא לא יתחשב בפרפקציוניזם או בתוצאה הסופית, אלא יתמקד רק בצעד הראשון. הוא החל לכתוב, לחשוב על הפרטים הקטנים, רק להוציא רעיונות. בתוך שעה התחיל המסך הלבן להתמלא. עוד שעתיים חלפו ולפתע
הייתה לו טיוטה ראשונית.
אומנם הטיוטה לא הייתה מושלמת – רחוק מזה – אבל היא הייתה משהו חדש ומעניין. הוא כתב באישון לילה, וידע שהיא לא התוכנית הטובה ביותר בעולם, אבל היא הייתה קיימת והוא יכול לשלוח אותה!
למרות הסיפוק אחרי השליחה, יונתן חשש שהתוכנית שלו תידחה.
אבל אז הגיעה ההפתעה הגדולה… שבוע לאחר מכן הוא קיבל שיחת טלפון ממנהל החברה. המנהל היה נלהב מהכיוון שהציע וביקש ממנו להרחיב על כמה נקודות, ואפילו שיבח את הגישה החדשה שלו.
הוא כבר התכונן לשמוע נזיפה או הודעה על ביטול החוזה, אבל מה שהוא ש
מע גרם לו לקפוא במקומו:
"אנחנו מעריכים מאוד את הגישה ה
יצירתית שלך", אמר לו המנהל בקול חביב, ואז אמר את המילים שהפתיעו אותו: "אבל למען האמת, יונתן, הייתה לנו תוכנית אחרת לגביך." הוא לא נתן לו לתהות יותר מדיי והסביר: "אנחנו בעיקרון כבר ידענו שאתה האיש המתאים ביותר לפרויקט, אבל רצינו לבדוק את ההתמודדות שלך תחת לחץ. אנחנו יודעים שאתה יצירתי ומבריק, אבל לא ידענו איך אתה מתמודד עם משימות קריטיות בדד־ליין קפדני. אבל בהחלט ניתן לומר שהפתעת אותנו לטובה!"
באותה שיחת טלפון הבין יונתן, שדבר שהוא דחה כל כך הרבה זמן לא היה כה מפחיד כמו שהוא חושב, ובעיקר – שברגע שהתחיל לזוז, הכול הפך לפשוט הרבה יותר.
"האמת שאני עדיין מתמודד עם הקושי שלי", שמע פתאום יונתן את עצמו אומר למנהל בכנות. המנהל התרגש לשמע הדברים והשיב: "אני מעריך את הכנות שלך יונתן, אנחנו רוצים לעבוד איתך, רק שהפעם נצמיד לך אנשים שיעזרו לך להתמודד עם הקושי, לעמוד ביעדים ולהצליח!" יונתן הבין, שהמשבר הזה לא היה כישלון אלא הזדמנות מוסווית לשיפור. בעוד הוא חושב שהפעם הוא שוב נפל לתוך הדחיפה, הוא חושב שהחברה עצמה הייתה מוכנה מראש לאתגר הזה, ושהם ראו בו פוטנציאל הרבה יותר רחוק ממה שהוא עצמו ראה – שהוא יכול ומסוגל.
*
גם דרך של אלף קילומטר מתחילה בצעד אחד קטן. ברגע שאדם מציב לעצמו מטרות ולמרות הקושי הוא מתחיל לבצע את המשימות שלו, פתאום הוא מגלה שכל החלקים הקשים נעלמים וגם משימה מורכבת מצליחה להתבצע, ואפילו יש לו עזרה עד הפרטים הקטנים.
