פשוט מהתחלה

בכפר הקטן, השקט והפסטורלי שעל חוף הים, התגורר בחור צעיר וכריזמטי בשם דביר. הוא היה צעיר שקט, שיש לו חלומות גדולים וחזון יוצא דופן, והיה אמיץ ונחוש. אבל בכל זאת היה לו חיסרון אחד
שעליו איש לא ידע מעולם: הוא מעולם לא הצליח להשלים שום דבר שהתחיל. במשך כל חייו ניסה לעסוק במקצועות שונים – חקלאות, דיג, נגרות, אפילו מוזיקה – אך בכל פעם שהתמודד עם הכישלון הראשון, הוא התייאש והפסיק.
באחד הימים, אחרי עוד ניסיון כושל ללמוד לנגן בכינור, ישב דביר על גדות הנהר, הביט במים השקטים ואמר לעצמו: "הפעם לא אוותר. אמצא מטרה אחת ואסיים אותה, לא משנה כמה זה יהיה קשה בשבילי!"
דביר החליט לבנות סירה במו ידיו ולהפליג ברחבי הים כדי להוכיח לעצמו ולכפר כולו שהוא יכול להשלים מטרה. במשך חודשים שלמים הוא עבד קשה: חטב עצים, בנה את גוף הסירה ולמד את רזי הימאות.
בימים חמים ובלילות קרים הוא לא ויתר, גם כשהיה נראה שהכול הולך לאיבוד – הקרשים לא התאימו, החבלים נקרעו. אנשים בכפר צחקו עליו ואמרו לו בלגלוג: "למה לך להתאמץ? עדיף להמשיך
ולנגן!" אבל הוא לא הקשיב, רק המשיך הלאה בעקשנות.
שישה חודשים חלפו, אבל בסופו של דבר, אחרי אין־ספור ניסיונות וכישלונות, הסירה הייתה מוכנה. היא לא הייתה יפה במיוחד, אבל היא הייתה חזקה ויציבה, ודביר עמד גאה מול היצירה שלו. מבחינתו הגיע הרגע הגדול: ההפלגה הראשונה ברחבי הים.
ביום ההפלגה התאסף הכפר כולו על חוף הים לצפות בו מתחיל לנסוע עם הסירה. דביר קשר את מפרשי הסירה והחל להתרחק מהחוף, הוא החל לגלוש עם הזרם. וככל שהתרחק, הרוח גברה והסירה הפליגה מהר יותר ויותר. אנשים צעקו מאחור בהתרגשות, הריעו לו בהתלהבות – והוא הרגיש תחושת סיפוק הולכת וגוברת, הוא הצליח!
אבל אז, לפתע, הגלים שינו גוון והים התחיל לגעוש. גל ענק התקרב לעברו במהירות, הטיל את הסירה לצד והפיל את דביר למים הסוערים.
הוא היה מבועת, נלחם בגלים בכל כוחו והתאמץ לשחות לעבר הסירה שלו. מחשבה אחת לא עזבה אותו: "אני לא איכנע, הפעם זה לא יקרה!"
הוא נאבק במים באומץ, אבל הגלים היו חזקים ממנו, והוא הרגיש את עצמו נשאב לתוך המעמקים האפלים של הים. הוא נלחם בשארית
כוחותיו עד שהם אזלו והוא שמע דממה מסביבו.
דביר פקח את עיניו ומצא את עצמו על חוף שהוא אינו מכיר. הוא הביט סביבו ולא זיהה דבר בחוף השומם. השמיים מעליו היו עמוסים בעננים, והוא ניסה להתיישב ולבחון מה מתרחש סביבו. "איפה אני?" שאל בקול רם.
לפתע התקרבה לעברו דמות עטויה בבגדים עתיקים. היא הייתה זקנה מוזרה, ומבטה נצנץ בחוכמה. "ברוך
הבא", אמרה הזקנה, "הגעת לסוף הדרך שלך." דביר הביט בה בתדהמה. "לסוף? אבל בקושי התחלתי! בניתי סירה, נאבקתי בכל הכוח… איך הגעתי לסוף הדרך?"
הזקנה חייכה חיוך קטן. "הסוף שאתה מחפש אינו נמצא כאן, כל ההתחלות קשות, אבל יש דרכים רבות להגיע לסוף. כוח רצון והתמדה הם חשובים, אבל יש דבר נוסף שלמדת במסע שלך!" "והוא?"
שאל דביר. הזקנה התקרבה אליו ולחשה: "למדת לקבל את מה שאינו נמצא בשליטתך. לא כל מאמץ יוביל לתוצאה שתכננת, ולעיתים רק היכולת לקבל ולהמשיך הלאה היא הניצחון האמיתי."
באותו רגע הבין דביר, שהניצחון שלו לא היה בהפלגה או בהשלמת המטרה, אלא בכך שהמשיך לנסות, שאסף כוחות גם ברגעים שבהם נכשל, ושכעת, לאחר כל מה שעבר, הוא למד את הערך של השלמה וקבלה. הוא כעת יודע להתמודד ולעמוד ביעדים שהציב לעצמו גם במציאות הקשה ביותר. הוא התרומם ממקומו, הודה לזקנה בניע ראשו והחל לעשות את דרכו חזרה לכפר.
הוא ידע שהדרך הייתה ארוכה, אבל הוא כבר לא צריך להוכיח דבר.
אנחנו חיים בעולם מלא כל טוב, ומשתמשים באין־ספור כלים ותשתיות המבוססים על המצאות של דורות קודמים ועתיקים.
כששום דבר לא היה ידוע, ובני האדם היו צריכים לגלות ולהמציא את הכלים הכי בסיסיים, ולמצוא את הדרכים הפשוטות ביותר לקיומם.
כל ההתחלות קשות, אך הן מלמדות אותנו שהתמדה ורצון הם הכוח האמיתי שיכול לקדם אותנו בעולם.