לבראד הייתה בעיה קשה: היו לו פתקים דביקים תלויים בכל מיני מקומות בבית. סתם פתקים שגרתיים כאלה ובהם תזכורות – לא לשכוח לכבות את הדוד, לזכור לשלם חשבון חשמל וכדומה. הבעיה הייתה שבראד לא כתב ולא הדביק אותם… הם פשוט התחילו לצוץ יום אחד על מסך המחשב, על דלת המקרר ועל הקיר בחדר השינה נטול החלונות. בראד גר לבד, ולא היה מישהו אחר שיכול לכתוב אותם מלבדו. רק המחשבה שאדם זר מסתובב לו בדירה, גרמה לו לתחושת חרדה קלה.
הוא התקין מצלמה כדי לבדוק אם פולש מסתורי אחראי למעשה, אבל תיקיית ההקלטות של המצלמה נשארה תמיד ריקה באורח פלא.
לאחר תקופה שהפתקים המשיכו להופיע ללא הסבר נראה לעין, הוא קבע תור למוזס, חברו עורך הדין, לצורך ייעוץ משפטי. בפגישה האזין מוזס בקשב רב לסיפורו המוזר והמטריד של בראד. "אני חושש שזה בעל הדירה שלי!" הסביר בראד. "הוא היחיד שיש לו מפתח, וגם השוויתי את הכתב על הפתקים לכתב שלו במכתב ששלח לי, והם דומים מאוד".
מוזס חשב לרגע, שילב את אצבעותיו ואמר: "לא נשמע לי סביר שבעל הדירה שלך ייכנס כל כך הרבה פעמים ולא תיתקל בו אפילו פעם אחת. ובכלל, למה שהוא יפרוץ לדירה רק בשביל להשאיר לך פתקי תזכורת סתמיים? אבל הסיפור שלך דווקא מזכיר לי סיפור אחר ששמעתי פעם, ואולי הוא יוכל לשפוך אור על התעלומה".
מוזס נשען אחורה בחריקת כיסא והחל לספר: "הסיפור התרחש בבית גדול ומרוחק באחד מפרברי בוסטון. משפחת סמית' עברה אליו מהעיר הגדולה והחלה להתאקלם בסביבתה החדשה. כמה שבועות עברו על מי מנוחות, ואז החלו לקרות דברים מוזרים בבית. רחשים משונים נשמעו מבין הקירות. קול צעדים כבדים וקולות גרירה, שהיו לא הגיוניים מכיוון שהבית המבודד היה מכוסה בשטיחים כבדים מקיר לקיר.
כאבי ראש חזקים תקפו את בני הבית ללא סיבה נראית לעין ולא עברו גם אחרי מנוחה ארוכה. הקולות המוזרים התגברו. לעיתים אחד מבני הבית שמע שקוראים בשמו, אך כאשר הוא בא, הסתבר שאף אחד לא קרא לו, אף על פי שהוא שמע זאת בבירור.
השיא התרחש באחד הלילות, כאשר סטיבן, אבי המשפחה, התעורר בבהלה עם דפיקות לב מואצות באמצע הלילה וראה למרבה האימה צמד מוזר עם כובעים רחבי שוליים מביטים בו מתוך האפלה.
למחרת הזמין סטיבן רופא לביתו כדי שיבדוק את כל בני המשפחה וינסה לספק תשובות. הרופא בדק את כולם לפי תור, עשה סיבוב קטן בבית, היטיב את משקפיו ואמר: 'אתם חייבים לצאת מהבית הזה, ועדיף מהר ככל האפשר!'
'למה? מה קרה?' נחרד סטיבן. 'הכול בסדר', חייך הרופא, 'כמעט בסדר. הבית הזה עתיק מאוד, צינור הפליטה במערכת ההסקה שלו סתום כמעט לחלוטין. מה שגורם לגז הרעיל שמשתחרר בתהליך הבעירה להתפזר בחלל הבית. אתם פשוט סובלים מהרעלת פחמן חד־חמצני, שמעכבת את אספקת החמצן לאיברים השונים בגוף, גם למוח. הגז נטול ריח ונטול צבע, כך שאין אפשרות לזהות אותו בלי מכשור מתאים.
חלק מתופעות הלוואי של חשיפה ארוכה לכמויות קטנות של פחמן חד־חמצני, הן טשטוש והזיות. אל תישנו הערב בבית, תקנו את מערכת ההסקה ותראו איך באורח פלא חייכם ישובו למסלולם התקין'. סטיבן הודה לרופא ופעל לפי הוראותיו, ואכן, הקולות וכאבי הראש נעלמו, השלווה חזרה מאז לבית משפחת סמית".
מוזס סיים את סיפורו ורכן קדימה לכיוון בראד: "את הסיפור הזה קראתי באחד ממגזיני הרפואה הנחשבים ביותר. אמרת לי שאתה גר בחדר שינה צר ונטול חלונות. שווה לך לעשות בדיקת אחוז פחמן חד־חמצני באוויר, אולי שם תמצא את התשובה…"
לאחר כמה ימים הגיע מייל נרגש לתיבת הדואר האלקטרוני של עורך הדין מוזס: "הצלת אותי!" הייתה הכותרת, "עשיתי את הבדיקה ומסתבר שאחוז הפחמן החד־חמצני בדירה שלי גבוה להחריד, יותר מפי שניים מהכמות שנחשבת למסוכנת! מסתבר שמערכת האוורור מהחניון מתחת לדירה אינה תקינה, והיא פולטת את הגז אל חדר השינה שלי שאין בו תחלופת אוויר.
התאשפזתי בבית חולים כדי לתקן את הנזקים שכבר קרו, ובזמן הזה הבנתי כמה דברים: אני בעצמי תליתי את הפתקים ברגעים של טשטוש וקהות חושים, את המצלמה שהתקנתי בכלל לא חיברתי לחשמל ולכן היא לא הקליטה כלום. הכתב של בעל הדירה שלי כמובן לא דומה בכלל לכתב על הפתקים, והמכתב שלו שהשתמשתי בו בשביל ההשוואה, הוא בכלל מכתב מאימא שלי…"
מאחורי רוב המחשבות השליליות שלנו אין באמת שום דבר ממשי, אלא בעיקר דמיונות ואשליות. וכאשר אנחנו מסתכלים למציאות בעיניים ומזהים את הסיבה למחשבות השליליות, הן מתפוגגות ונעלמות כלא היו. וככה זה גם לגבי מחשבות רעות שיש לנו על אנשים אחרים, בדרך כלל אלו רק דמיונות, ואנחנו נדרשים ללמד זכות, ולחפש תמיד מבט טוב וחיובי.
