צחוק רם ומתגלגל של ילדים השתלט על הסמטאות הצפופות של השכונה רוסינייה בעיר סאו פאולו שבברזיל. בין אינסוף הפאבלות שעטפו את הסמטאות המוזנחות של השכונה, התרוצצו להם מיגל וחבריו, לא נותנים לתנאי החיים הקשים שבהם גדלו להשפיע על שמחת חייהם. "תבעט כבר מיגל!! נו, למה אתה מחכה?" נשמעו הצעקות מאחורי גבו של מיגל, שנעצר מטרים ספורים מהכדור הקרוע והבלוי שבו שיחקו. מיגל הרצין מבט אל חבריו וסימן להם להצטרף אליו בשקט ולהאזין לוויכוח הסוער שאליו נקלעו תוך כדי המשחק.
"לא יעלה על הדעת! זה פשוט לא יכול להיות…" הזדעק אחד הסוחרים המבוגרים מעבר לפינה שמאחוריה הסתתרו מיגל וחבריו. "אני אומר לך אנדרו…" השיב לו קול אחר, "ההחלטה כבר התקבלה, בעוד שבוע יגיעו המכתבים, ואז באמת כבר לא יהיה לנו מה לעשות". "מה נעשה?" שאלה אחת הנשים בקול דואג, "נישאר בלי כלום, איך נסתדר?"
שבוע לאחר מכן, כשהגיעו מכתבי הפינוי, הבין מיגל על מה הייתה כל המהומה. ראש העיר החליט להקים רובע עסקים חדש בשטח השכונה הוותיקה. 'לטובת העבודות שיחלו בעוד חודש בדיוק, על כל תושבי רוסינייה להתפנות מבתיהם ולעבור לבתי מגורים חילופיים שיוקצו להם בשכונות אחרות ברחבי העיר', נכתב במכתבים שהופצו מוקדם יותר לכל תושבי השכונה.
התגובות למכתבים נעו בין ייאוש לזעם על ראש העיר האטום; מתושבים שהחלו לארוז את מיטלטליהם ולחשוב לאן יעברו, ועד אלה שהחליטו להיאבק ללא פשרות אל מול החלטתו של ראש העיר. מיגל לא ידע מה לעשות. הוא היה נחוש למצוא דרך שבה יוכל להמשיך לגדול בשכונה שכה אהב לחיות מיום שנולד.
באחד הימים רגליו של מיגל נשאו אותו לפינתו הקבועה במעלה ההר הסמוך לשכונה. שם, הרחק מכל ההמולה, בטיילת מרכזית שבה עברו תיירים רבים, נהג מיגל לשבת בפינה שקטה ולצפות באינספור הגגות הצפופים שמילאו את העמק שנפרש מתחתיו. 'אני לא מאמין שבעוד פחות מחודש המקום הזה ייהרס', הרהר מיגל בעצב. 'חייבים לעצור את זה איכשהו… אבל איך?' אחרי שעות ארוכות שבהן נותרה השאלה תלויה בראשו מבלי מענה, הזדקף מיגל בבת אחת כשרעיון עלה בראשו.
כשהתחיל מיגל לבקש מהדיירים בשכונה להתגייס לטובת הרעיון שלו, הוא נתקל בשלל תגובות מופתעות. "תקשיב בחור, אני לא מבין איך זה יעזור לנו… אבל אם זה יעשה אותך שמח אני מוכן". "אם אתה אומר שזה ישאיר אותנו פה, לא אכפת לי לנסות". כל אותו היום הזדרז מיגל לעבור מדלת לדלת ולבקש בקשה אחת פשוטה – לצבוע את גג הבניין שלהם בצבע שבחר עבורם. "חשוב שתעשו את זה כמה שיותר מהר!" הדגיש מיגל בכל פעם, "שהצבע יהיה בולט וניכר, וחשוב להקפיד לצבוע את כל הגג מבלי לפספס אף פינה!" אם היה לו יותר זמן היה טורח גם להסביר בשביל מה עושים את זה, ואיך זה יכול להציל את השכונה, אבל מיגל לא רצה לבזבז זמן ומיהר אל הבית הבא עד שסיים לעבור בכל רחבי השכונה.
הרבה אחרי שהשמש שקעה נכנס מיגל לביתו כשהוא עייף ומותש. אבל במקום לתת לגופו הצנום מנוחה אחרי היום המתיש שעבר עליו, מיהר מיגל לסחוב אל גג ביתו את דלי הצבע והמברשות. וברגע שהפציע יום המחר, עבד מיגל במרץ וצבע ביסודיות את גג ביתו. רק כשסיים את המלאכה, ירד לביתו וצנח אל המיטה בעייפות.
ככל שעברו הימים ומועד הפינוי התקרב, החלה בשכונה תופעה מוזרה – מיום ליום הגיעו תיירים מעוד ועוד מקומות כדי לבקר בשכונה הצפופה והמוזנחת. העסקים שעמדו לפני סגירה, החלו להרוויח בעין יפה, תושבים הדריכו מטיילים נלהבים ברחבי השכונה, מופעי רחוב צצו בכל פינה, מסעדות וחנויות מזכרות נפתחו, פינות ישיבה ואירוח ועוד. ההתרחשות המפתיעה הגיעה גם לאוזניו של ראש העיר. "אני חייב להבין מה קורה שם…" אמר והחליט לבקר בשכונה.
מיגל, ששמע על הביקור המתוכנן, יצא לקבל את פניו של ראש העיר על צלע ההר בטיילת, בפינה שבה אהב לשבת ולצפות על השכונה. ראש העיר ירד ממכוניתו ונעץ את מבטו בגגות הצבועים של השכונה. "זה פשוט מדהים!" אמר ראש העיר. "לא תמיד אנחנו מצליחים לראות את התמונה השלמה!" ענה לו מיגל, "אבל לזכור אנחנו תמיד צריכים – שלכל אחד יש תפקיד ומקום, שבלעדיו התמונה השלמה לא תוכל להישאר!"
"אתה צודק!" ענה ראש העיר. "לא חשבתי שהמקום הזה יכול להפוך לאטרקציה תיירותית, אני כרגע דוחה את התוכניות של הקמת רובע העסקים למקום חילופי. משכונה ענייה ומוזנחת, הפכתם אותה לפנינת תיירות!"
*
בפרשת השבוע יעקב אבינו מברך את בניו כל אחד בברכה המתאימה לו לפי כוחו ויכולותיו. יעקב אבינו הבין את הסוד המיוחד של כל אחד מילדיו, את הגוון והצבע המיוחד לו לפי הטבע והכשרון הייחודי שלו, והוא בירך אותם בהתאם מתוך כוונה שכאשר כל השבטים יתאחדו יחד הם יצליחו לעמוד במשימה הכבירה שנועדה לעם ישראל.
