חמישה רופאים חמורי סבר צעדו במהירות לצד מיטתה של ד"ר אמנדה פולר, שהוכנסה בבהילות לחדר המיון של מחלקת טיפול נמרץ. מצבה של הרופאה התדרדר במהירות בימים האחרונים לאחר שנפצעה באורח אנוש בתאונת דרכים קשה. בעלה, רוברט פולר, נהרג במקום, ואילו הבת אווה בת התשע יצאה ללא שריטה. הוריה של אמנדה מיהרו לאסוף את נכדתם כדי לתמוך בה בשעות הקשות שלאחר התאונה המחרידה. בימים הראשונים עוד קיוו הרופאים שיצליחו לייצב את מצבה, אבל בשעות האחרונות חלה התדרדרות מהירה ומצבה נעשה קריטי מרגע לרגע. דקות ספורות לאחר שאמנדה הוכנסה לטיפול נמרץ, הרים טלפון פרופסור כריס דיימון, מנהל המחלקה, להוריה של אמנדה כדי לבשר להם על מצבה: "עליכם להתפלל, מצבה של בתכם קריטי – השעות הבאות יהיו גורליות מאוד עבורה ויקבעו האם היא תשרוד את התאונה הקשה…" הנחית הפרופסור את הבשורה הקשה על ההורים. "מה עוד אתם עושים כדי שהיא תתייצב?" שאל האב המבוהל בחרדה והפרופסור השיב: "כעת אנחנו מכניסים אותה לניתוח דחוף שבו ננסה לאחות את העורקים הפגועים, נקווה שנצליח באמצעות הניתוח הזה להשתלט על המצב לטובה".
חמש דקות לאחר מכן צלצל הטלפון, על הקו היה האב כשדמעות בעיניו: "אווה בת התשע רוצה לדבר איתך בטלפון, הסברתי לה שאתה עסוק מאד לטפל באימא – אבל היא נשכבה על הרצפה והחלה לצרוח ולרקוע ברגליה שהיא רוצה לדבר אתך!" הפרופסור האזין בקוצר רוח, אבל הוא החליט להקשיב, כמחווה לאמנדה שעבדה כרופאה בכירה בבית החולים.
"תן לי אותה!" השיב הפרופסור בסמכותיות וקולה של אווה הקטנה נשמע מעבר לקו: "פרופסור, אתה שומע אותי?" "כן אווה יקירה, זה צריך להיות משהו ממש דחוף. טוב?" אמר הפרופסור ללא נשימה, תוך כדי שהוא מחלק הוראות בהולות לצוות הרופאים שסביבו. "פרופסור, אני מבקשת ממך טובה – אני חייבת שיעשו אותה עבורי: בארון האישי של אימא בחדר הרופאים ישנה קופסת קרטון בצבע זהב, אני חייבת שמישהו יוציא את הקופסה הזאת מהארון ויניח אותה ליד המיטה שלה כדי שברגע שהיא תצא מהניתוח היא תראה את הקופסה הזאת מול העיניים!"
"אדאג שמישהו יעשה זאת!" סיים הפרופסור את השיחה וניתק את הטלפון, הוא ביקש מאחד מעובדי המחלקה לבצע את בקשתה של אווה והמשיך לסדר יומו העמוס לעייפה.
במשך שלושת הימים הבאים לאחר הניתוח, הוסיף מצבה של אמנדה להיות קשה מאד. אבל לאחר אותם ימים החל שיפור משמעותי שהלך וגבר במהירות, עד שהיא הצליחה לפקוח את עיניה ולנשום בכוחות עצמה.
"נס רפואי הצליח להציל את ד"ר אמנדה פולר מהתאונה הקשה ולהציל אותה ממוות בטוח!" התפרסמה השמועה בקרב רופאי בית החולים. גם פרופסור דיימון ששמח לשמוע על מצבה המשתפר הגיע לבקר את אמנדה ולתת חוות דעת על מצבה הרפואי, אלא שאז נתקלו עיניו בקופסת הקרטון המוזהבת שהייתה מונחת על השידה הקטנה שלצד המיטה.
"את יודעת, ד"ר פולר? בזמן שהמצב שלך היה קריטי התקשרה בדמעות אווה הבת שלך וביקשה ממני שאדאג שיניחו את הקופסה הזאת ליד המיטה שלך, האם שם טמון הנס ששינה את מצבך לטובה?" שאל הפרופסור ספק בחיוך, ספק ברצינות.
דמעות החלו לזלוג בחופשיות מעיניה של אמנדה והיא הנהנה בראשה. "אני אספר לך את הסיפור מאחורי הקופסה הזאת". הפרופסור התיישב בסקרנות והקשיב לסיפורה של הרופאה: "לפני מספר חודשים הענשתי את אווה הקטנה בגלל שבזבזה גליל שלם של נייר עטיפה מוזהב, לקח לי הרבה זמן למצוא את הגליל הזה והוא עלה לי הרבה כסף, כך שכאשר גיליתי שהיא בזבזה את כולו רק כדי לעטוף קופסה קטנה מקרטון, הדבר הכעיס אותי מאד והענשתי אותה בעונש חמור…" אמרה אמנדה ומחתה את הדמעות. "למחרת בבוקר חזרתי הביתה לאחר משמרת לילה מפרכת, עייפה ומותשת והתכוננתי ללכת לישון. אלא שאז הגיעה אווה הקטנה הגישה לי את קופסת הקרטון ואמרה לי: 'אימא, זה בשבילך!' הייתי נבוכה לרגע כיוון שיום קודם לכן הענשתי אותה בגלל הקופסה הזאת. פתחתי אותה אבל הכעס עלה שוב לראשי כאשר גיליתי שהקופסה ריקה ואמרתי לה בטון חמור: 'האם אינך יודעת גבירתי הצעירה שכאשר נותנים למישהו מתנה, אמור להיות משהו בתוך הקופסא?' אווה הביטה בי בעלבון, עיניה הגדולות התמלאו בדמעות והיא אמרה: 'אבל אמא, היא לא ריקה! אני הפרחתי נשיקות לתוכה, עד שהיא התמלאה!'
אני נשברתי, התכופפתי לעברה וחיבקתי אותה, ביקשתי ממנה שתסלח לי על הכעס וחוסר המחשבה. 'אימא, בכל פעם שיהיה לך קשה או עצוב תיקחי נשיקה מהקופסה. אבל תבטיחי שבכל פעם שאת לוקחת תחזירי לי אותה, טוב אימא?' ביקשה ממני אווה בתמימות והבטחתי לה. בכל פעם שעברה עליי משמרת קשה שהתישה אותי, או שהייתי עצובה ואפילו סתם בימים של מצב רוח רע, הייתי פותחת את הארון ולוקחת נשיקה דמיונית מקופסת הנשיקות, מזכירה לעצמי את האהבה הגדולה של אווה הקטנה ומחזירה לה אותה ברגע שהגעתי הביתה…"
הפרופסור האזין לסיפור ועיניו התמלאו בדמעות. ואילו אמנדה פרצה בבכי סוער: "בימים שבהם ריחפתי בין חיים למוות, הייתי פוקחת את עיניי ורואה את הקופסה המוזהבת שמלאה באהבתה של ילדתי הקטנה, חשקתי שיניים ונלחמתי בכל כוחי לנצח את המוות. ידעתי שעבור אווה – אני כל העולם ולכן עליי להילחם עד שאנצח, כדי שאוכל לחזור הביתה ולהעניק לה בחזרה את הנשיקה שלקחתי לעצמי מהקופסה שלה, קופסת הנשיקות…"
כל אחד מאיתנו, מקבל קופסא אישית מוזהבת של אהבה ללא תנאי ונשיקות, מאוהביו, מבני משפחתו ומאלוקים. אין רכוש יקר יותר מהקופסה הזאת. לכן, ברגעים הקשים בחיינו, כשקשה לנו ואנחנו עצובים, אסור לנו לשכוח שיש אנשים שאוהבים אותנו, שאנחנו הכול בשבילם ושעלינו לקוות לטוב יותר, לחשוק שפתיים ולהמשיך לרוץ במסלול החיים, אך ורק בשבילם…
