מספר הרב איתמר מאיר, עורך העלון שלנו ולשעבר רכז במדרשיות 'שלום לעם' במעלה אדומים:
ישבתי בתור במרפאה בקופת החולים, וניגש אליי בחור כבן שלושים. הוא היה נראה לי מוכר, אבל לא ממש הצלחתי לזהות אותו. הוא אמר לי את שמו והוא החזיר אותי אחורה, לפני חמש עשרה שנים, כשהייתי רכז במדרשה של 'שלום לעם' באזור, והוא היה אחד מהנערים שהגיעו באופן קבוע, אבל לא שמר איתנו על קשר המשך ולא ידעתי מה קורה איתו.
וכך הוא אמר לי: "חשוב לי שתדע, הרב איתמר, לא תמיד קל לי לשמור שבת ולהניח תפילין, זה לא פשוט לי, וזה עדיין מאבק עבורי. אבל אני תמיד מתחזק. ולמרות שעברו חמש עשרה שנה מאז שהייתי נער מלא שטויות ובלגנים בראש ובחיים, אף פעם לא שכחתי את השיעורים ואת מה שלמדנו איתך במדרשה. אלו היו ימים נפלאים, וזה מלווה אותי ונותן לי כוחות גם בימים וברגעים של משבר…"
שמחתי מאוד ואמרתי לו שהקדוש ברוך הוא בוודאי לא מודד אותו על רמת הביצוע שלו, אלא בעיקר על הלב, על הרצון שהוא מביע ועל הדרך שהוא עושה שלב אחרי שלב. ואם הוא אכן רוצה ומתאמץ ונאבק על הטוב, הוא בסופו של דבר גם ללא ספק יצליח, בעזרת כל הכלים הטובים שהוא קיבל במשך התקופה של השיעורים במדרשה.
