ברגע שמאיר קיבל את הקידום המיוחל בעבודה והוא התמנה לשותף במשרד רואי החשבון 'פירמה' בתל אביב, הוא ידע שהחלום שלו ושל שרה אשתו עומד סוף סוף להתגשם: הם יוכלו בשעה טובה לעשות את השיפוץ המיוחל בדירתם, שיפוץ שהם חולמים עליו כבר מעל עשר שנים. ושרה כבר ערכה כמה ביקורים במפעלים לייצור מטבחים ויודעת בדיוק איך היא רוצה שהמטבח שלה ייראה. מאיר יכול לספר לכם על הגראז' שהוא מתכנן להקים, על הצבע של האריחים החדשים באמבטיה ובשירותים. על הגינה שהוא הבטיח לעשות לשרה. והנה עכשיו, אחרי שהוא קיבל את הקידום הזה הוא אמור לקבל תוספת משמעותית ונכבדה מאוד למשכורת שלו, מה ש יעניק להם את האפשרויות הכלכליות לשיפוץ הבית שהתעכב כל כך הרבה זמן בגלל שלא היו להם את האמצעים הדרושים לכך.
למאיר יש אחות – חיה, שמבוגרת ממנו בשלוש שנים וגרה בבית ערבי ישן בשכונת 'נחלאות' בירושלים. באחד הימים נפגשה חיה עם מאיר וסיפרה לו שהחליטה שהיא רוצה שההורים המזדקנים שלהם יעברו להתגורר בבית שלה. למרות שהבית שלה קטן ואין לה מקום, היא ידעה שהיא בשום אופן לא רוצה לשלוח את ההורים שלה לבית אבות.
מאיר ניסה לשכנע את חיה שעדיף לשניהם שהוריהם יעברו לדיור מוגן. "את יודעת…" אמר לה: "היום זה לא כמו שזה היה פעם. בבתי האבות היום יש שירות נהדר וביקורת קבועה של הצוות.
הם יוכלו להעניק להם מה שאנחנו לא נוכל לתת להם!" אבל חיה התעקשה ואמרה: "מאיר, אני לא מוכנה שההורים שלנו יגורו בדיור מוגן, בית אבות או כל דבר אחר שלא תקרא לזה. אני מצטערת. אני אכניס אותם לבית שלי ואנחנו כבר נסתדר!".
"אבל איך תסתדרו חיה?" שאל שוב מאיר: "יש לך בית ממש קטן, איך תצליחו גם להחזיק שם את ההורים?".
חיה הסתכלה על מאיר, ואז הסתכלה לשמיים וענתה לו: "ה' יעזור מאיר, ה' יעזור!".
כשחזר מאיר לביתו במודיעין, סיפר לשרה אשתו את מה שקרה בפגישה עם חיה ואמר: "אחותי ממש צדיקה, היא לא רוצה מאיתנו כלום. היא רק רוצה להכניס את ההורים שלנו לדירה שלה, אבל אין לי מושג איך הם יחיו כולם בבית הקטן שלה?!". שרה חשבה לכמה דקות ואמרה לבסוף: "תשמע מאיר, יש לי רעיון. אולי במקום לשפץ לנו את הדירה, ניתן את הכסף שחסכנו עבור השיפוץ שלנו – לחיה שתבנה יחידת דיור ליד הבית שלה וככה יוכלו הורים שלך לחיות שם בכבוד ובנחת. מה אתה אומר?" מאיר הסתכל על שרה, ודמעות נקוו בעיניו והוא אמר לה: "שרה, את משהו מיוחד! ומה יהיה עם השיפוצים של הדירה שלנו שכל כך רצית?" שאל מאיר בפליאה: "ה' יעזור!" ענתה שרה כשדמעות של התרגשות בעיניה. "יבוא יום ונוכל גם להרשות לעצמנו את השיפוץ הזה!". מאיר שהיה נרגש מתשובתה של אשתו, לקח אוויר. לאחר מכן אמר לה בשקט: "אני גם חשבתי על זה אבל מעולם לא הייתי מציע את זה בגלל שחשבתי שהדבר יגרום לך צער. עכשיו כשזה בא ממך, אני ממש שמח על ההזדמנות להחזיר טובה להורים שלי!".
מאיר נפגש שוב עם חיה אחותו ואמר לה שהוא ואשתו שרה רוצים לבנות להם יחידת דיור מכסף שהם חסכו כדי שההורים שלהם לא יגורו בבית קטן וצפוף. חיה הופתעה למשמע ההצעה של מאיר. "אחי היקר" אמרה לו: "אין לי מילים להודות לך, אבל אני אצטרך להתייעץ עם בעלי על העניין". וכעבור יומיים הודיעה חיה למאיר שהם שמחים ונרגשים לקבל את הצעתו לבנות את יחידת הדיור עבור ההורים.
כעבור חודש נפגשה חיה עם יחיאל קבלן השיפוצים והם קבעו את כל התנאים להתחלת הבנייה של יחידת הדיור. בין היתר הודיע הקבלן לחיה שהם יצטרכו להסיר את פתח בור המים העתיק שהיה קיים בסלון הבית של חיה. "אנחנו חייבים להעביר דרכו את הצנרת ליחידת הדיור החדשה" הסביר לה הקבלן.
חיה הצטערה לשמוע מאחר שפתח בור המים היה חביב ואהוב עליה אבל היא הבינה שאין ברירה. כאשר התחילו במלאכת עקירת פתח הבור גילה יחיאל הקבלן דבר מדהים: הבור הוביל לפתחה של מנהרה שלאחר חקירה של ארכיאולוגים התגלתה כמנהרה עתיקה מאוד.
לאחר שמדענים מטעם רשות העתיקות הגיעו למקום וקבעו באופן רשמי את התאריך של המנהרה ואת החשיבות הרבה שלה, קיבלו חיה ובעלה הצעה מבעלי עניין למכור להם את הנכס ולעבור לבית מרווח יותר בירושלים. הם נענו להצעה שאיפשרה להם לבחור בית רחב ידיים שיספיק להם ולהורים המזדקנים ברווחה גדולה. ומאיר ואשתו קיבלו כמובן חזרה את הכסף וסוף סוף הגשימו את חלום השיפוץ.
כולם היו מרוצים. אבל מאיר ושרה ידעו שהם זכו לאחד מאותם מקרים נדירים שבהם אדם עושה טוב וזוכה לראות איך המעשים הטובים מהדהדים וחוזרים מיד.
יש ואנחנו מרחיקים לכת ונוסעים למקומות רחוקים כדי לחפש אוצרות שאנחנו לא חולמים שנמצאים דווקא אצלנו בבית. לפעמים לא צריך לפזול רחוק בשביל לגלות את האוצר.
המעשים הטובים שלנו הם האוצר האמיתי. הם מגלים לנו את הטוב הטמון בתוכנו המאפשר לנו להסיר שכבות של אנוכיות וצמצום, לעשות טוב ולהשפיע טוב על הסובבים אותנו, ולהאיר את העולם.
מספיק ליצור מעשה טוב ואמיתי אחד בשביל שפתאום נזכה למבט הזה שיאיר לנו את הדרך ויבהיר לנו שהאוצר הזה שאנחנו מחפשים היה כל הזמן אצלנו ורק חיכה שנגלה אותו.
