סאני בן השבע היה ילד שמח ועליז, שרגליו נעו בריקוד בלתי פוסק. הוא היה נעמד מול המראה, מזמזם לעצמו ורוקד במשך שעות ארוכות. הוא היה בוגר מגילו, ובכל חוויה שעברה עליו השכיל למצוא נקודת אושר ומניע לשמחה בלתי פוסקת.
"איך ייתכן שכל דבר גורם לך לרקוד ולשמוח? אתה גורם לי כאבי ראש", גער גריי בן השש עשרה בסאני אחיו הקטן. "אני שמח, אז אני רוקד!" הסביר את עצמו סאני בתמימות.
"אני מציע לך לגשת מחר בבוקר לסבא מורדו. הסבא הזקן שלנו כבר ראה דבר או שניים במהלך שנות חייו. שאל אותו האם כדאי תמיד לשמוח, כיוון שבעתיד אתה עלול להתאכזב!" ניסה גריי לרכך את הטון ולדבר לאחיו הקטן בנעימות. "בסדר, אשאל אותו!" הפטיר סאני ורגליו פצחו בריקוד מחודש.
למחרת בבוקר ניגש סאני לסבא מורדו בעת שירד באיטיות במדרגות הרחוב ושאל: "תאמר לי בבקשה סבא. האם אתה יודע לומר לי מה הדבר שהורס את האושר יותר מכול?"
הסבא הביט בו במבט תוהה. "מדוע אתה שואל?" התעניין בזהירות. "יש לי אופי שמח, אני כל הזמן רוקד, שמח ומזמזם, וגריי אמר לי שיום אחד אני עלול להתאכזב. אז אני רוצה שתגלה לי את הסוד איך להישאר תמיד שמח!" אמר סאני בתמימות.
הסב עצר לרגע מהילוכו וחשב בשקט. לאחר מכן אמר: "אין בעיה, אגלה לך את הסוד – אבל אצטרך לבקש ממך עזרה קטנה במטלה שקשה לי לבצע בגלל גילי המבוגר. האם תוכל לעזור לי?"
"בטח שאני יכול!" ענה סאני ספונטנית. והסב חייך ואמר: "יש דלי מים ריק שנמצא בחצר מאחורי הסלון. תיכנס פנימה, בקש מסבתא את הדלי, ולך למלא אותו במים בנהר. אתה יכול להניח אותו על העגלה שנמצאת בכניסה כדי שלא תתעייף. בתמורה לכך אתגמל אותך בשתי מטבעות זהב. רוצה לעזור לי?"
"בטח!" הכריז סאני בהתרגשות, הוא רצה בכל מאודו לקבל את מטבעות הזהב ולכן החל לרוץ מיד לבית של סבא וסבתא, לקח את הדלי ומיהר למלא אותו במים מהנהר. לאחר רבע שעה כבר היה בכניסה לבית עם העגלה כשעליה מונח הדלי כשהוא מלא במים.
"אה, מילאת את הדלי הכחול?" אמר הסב הזקן. "אני מצטער. שכחתי להגיד לך, אני צריך גם את הדלי הירוק שיש בבית, אתה יכול ללכת שוב לנהר ולמלא גם אותו? אוסיף לך עוד שתי מטבעות זהב כפרס על המאמץ…"
סאני לא חשב פעמיים. הוא הוריד מיד את הדלי המלא מהעגלה, מיהר לקחת את הדלי הירוק ומיהר לנהר. הפעם הוא עשה זאת מהר יותר ותוך עשר דקות כבר חזר כשהדלי הירוק מלא במים על גבי העגלה.
"וואו. אני ממש אבל ממש מתנצל…" אמר שוב הסב הזקן. "אני ממש כבר זקן שכחן ושכחתי לומר לך שצריך למלא גם את הדלי השקוף. אוסיף לך עוד שתי מטבעות זהב ויהיה לך כבר סכום כסף גדול ומשמעותי!"
מבט של התרגשות עלה על פניו של סאני והוא כבר חלם בעיני רוחו על הממתקים והצעצועים שיקנה בכסף שיקבל בתמורה. הוא לא דיבר יותר מדיי, לקח את הדלי השקוף מהבית ומיהר לעבר הנהר כדי למלא גם אותו. כשחזר לאחר מכן, כבר היה עייף, מותש ומזיע ורק חיכה לקבל מסבא את ששת המטבעות ולעלות בחזרה הביתה.פרש
"סבא. אתה מביא לי את המטבעות?" שאל לאחר שהמתין וראה כי הסב אינו מוציא את הכסף מכיסו. הסב קימט את מצחו ומלמל בפנים עגומות. "או, לא! אני חושב שאני הזקן הכי שכחן בכל העולם! אני מתנצל, אבל אין לי כסף כדי לתת לך בתמורה על העבודה. אני מבקש סליחה!"
החיוך נמחק באחת מפניו של סאני ומבט עצוב עלה בעיניו. "איך לך כלום?" שאל ודמעות גדולות עמדו בעיניו. הוא הרגיש ששמחתו התמידית נעלמה וליבו התמלא בעצב ואכזבה.
הוא ניסה להסתיר את דמעותיו, כשסבא ניגש אליו וחיבק אותו. "אל תדאג סאני! האמת שהיא שיש לי את המטבעות שהבטחתי לך!" עיניו של סאני נפערו באחת בתדהמה וחיוך ענק עלה על פניו. סבא הוציא מכיסו את המטבעות ושלשל אותם לידיו.
"אז למה אמרת לי שאין לך, סבא?" שאל. "עשיתי את זה, כדי להמחיש לך את התשובה לשאלה שלך! הרי ביקשת ממני לדעת מהו הדבר שהכי הורס את האושר בחיים. אז הנה הרגשת על בשרך, שהדבר שהורס את האושר יותר מכול הוא הציפיות שלך. כשאנחנו עושים משהו בשביל אחרים, אנחנו נוטים תמיד לצפות לתמורה. אבל אני רוצה שתלמד היום משהו חשוב, סאני. אם נלמד להוריד את הציפיות שלנו מאנשים, לא לחשוב כיצד נקבל בחזרה ולהישאר עם האושר הפנימי שלנו, עם הסיפוק של העשייה – נוכל להישאר תמיד מאושרים! האושר שלנו כבר לא יהיה תלוי בציפיות שלנו מאנשים אחרים, אלא רק במה שאנחנו עושים למען האחרים…"
*
"נתינה לאחרים בלי לצפות לתמורה" היא המנוע שמחזיק את האושר והסיפוק שלנו, כי ככה בדיוק נבראנו, "בצלם אלהים", דומים לבורא הטוב שלנו שנותן ומעניק לנו שפע, בלי לצפות לתמורה. ואם נשכיל לתת ולהעניק, בלי לצפות לכלום, רק בגלל שאנחנו מסוגלים לתת, נגלה שרמת האושר, השמחה והסיפוק הולכים וגדלים, כי אנחנו לא תלויים בשום גורם חיצוני.
