כשקרטר הצורף שם לב לקושי שלו לספק ללקוחות בזמן את ההזמנות שביקשו ממנו, הוא החל לחשוב ברצינות על שכירת שוליה צעיר ורענן שיוכל לטפל עבורו במשימות, ובעת הצורך אפילו לעזור לו.
זה התחיל כשגברת גרייס הביאה לו את סט הזהב שלה לתיקון. לדעתה הוא היה מיושן מדי, והגיע הזמן לחדש אותו לסט תכשיטים עדכני. קרטר, מצידו, התחייב לה שהסט החדש יהיה מוכן בתוך שבועיים. יום לפני תום השבועיים המוקצבים הבחין לפתע קרטר בסט של גברת גרייס, שעדיין לא טופל. הוא היה צריך לעבוד כל הלילה על סט חדש, כדי שיוכל לעמוד בהתחייבותו.
זה המשיך כשאדון מייסון, ראש העיר, ביקש ממנו טבעת חדשה משובצת יהלומים, לאחר שהקודמת אבדה לו. קרטר הודיע בחיוכו האופייני שהטבעת החדשה תהיה מוכנה בעוד שבוע, אך כשאדון מייסון חזר, בדיוק שבוע לאחר מכן, קרטר הודיע לו באי נעימות שהטבעת עדיין לא מוכנה, הוא פשוט שכח ממנה לחלוטין.
גם את השעון של אדון ג'ק הוא שכח לתקן. בטבעת הנישואין של אמיליה הוא נזכר ברגע האחרון, בקושי הספיק את תאריך החתונה, ואת שרשרת הזהב של גברת אנה הוא לא הספיק להכין בזמן הרצוי.
ואז, לאחר כמה מקרים נוספים כאלה והרבה אי נעימויות, החליט קרטר לצרף אליו שוליה, בחור צעיר ונמרץ שיוכל לזרז את הקצב האיטי שלו בזמן האחרון. קרטר הוא אדם מעשי, כשהוא מחליט – הוא עושה. עוד באותו יום הוא פרסם מודעה על כך שהוא מחפש שוליה זריז, חרוץ ובעל יחסי אנוש מעולים, לחנות תכשיטים.
שבוע לאחר מכן התחיל רוברט את עבודתו בחנות. רוברט היה בחור צעיר כבן עשרים, נמרץ וחייכן. חיסרון אחד היה לו, וקרטר שם לב אליו כבר בימים הראשונים לעבודתם יחד. רוברט היה אוהב לאכול ולשתות בחנות תוך כדי עבודה.
"רוברט", קרטר פנה אל רוברט בערב אחד, שבו החנות הייתה ריקה מקונים, דקות ספורות לפני הסגירה. "אתה עובד מעולה, מעולם לא הייתי יכול לאחל לעצמי עובד חרוץ כמוך, אבל הערה קטנה יש לי".
רוברט הנהן ברצינות. כל הערה שקרטר מעבידו יאמר לו, הוא יקבל בהבנה. אין לו אף רצון להכעיס מישהו, ובסך הכול הוא נהנה כאן, בחנות התכשיטים. אין לו בעיה לקבל הערה ולשפר את דרכיו לפי רצון מעבידו. "אתה נוהג לאכול בתוך החנות, וזה קצת מפריע לי", אמר קרטר בעדינות. "גם אם יישאר על ידך מעט לכלוך או שומן מהאוכל שאכלת, ולאחר מכן תיגע באחד התכשיטים, זה עלול להרוס את התכשיט, אתה מבין?"
"בטח". רוברט הנהן, מבין את הבעייתיות שבעניין. "מילה שלי, זה לא יקרה יותר".
"תודה רוברט", קרטר חייך. "ידעתי שתבין". ואכן, מאז אותו יום רוברט לא היה מכניס לחנות כלום. לא אוכל, לא שתייה. קרטר היה מרוצה ממנו מאוד.
באחד הבקרים לאחר שבועיים היה חם במיוחד. השמש קפחה על ראשיהם של העוברים ברחוב, והחנות הייתה ריקה יחסית. קרטר לחלח את שפתיו. "חם היום, אה רוברט?" הוא קרא ממעמקי החנות, מחכה לתגובתו של רוברט, שבוששה מלהגיע.
"רוברט?" קרטר קרא שוב, מתפלא מדוע אין תגובה. הוא יצא לקדמת החנות, וזעקה נמלטה מפיו כשהבחין ברוברט השמוט על דלפק החנות. "רוברט!" קרטר ניענע את רוברט, סוטר לו קלות. "אתה שומע אותי?" רוברט התעורר מעלפונו, פוקח את עיניו לכדי סדק. "שומע".
"רוברט! מה קרה לך? מדוע התעלפת?" רוברט לא ענה וקרטר היה מבוהל. "תענה לי! מה קרה לך? זה בגלל החום? שתית היום מים?" רוברט ניענע בראשו לשלילה.
"לא שתית?" קרטר היה המום. "אבל כל כך חם היום!"
"צודק". קולו של רוברט היה נמוך. "אבל מאז שאמרת לי שעדיף שאני לא אוכַל כאן בתוך החנות, כדי שהתכשיטים לא ייהרסו, אני לא אוכל או שותה כאן בחנות. אני גם לא יוצא לאכול בחוץ, אולי אני אישאר מלוכלך ואהרוס לך את התכשיטים".
"אוי רוברט!" קרטר הניח את ידו על פיו, עיניו נפקחו בתדהמה. "זו לא הייתה כוונתי! אתה בהחלט יכול לשתות כאן, בחנות, אתה יכול גם לאכול בחדר הפנימי, רק אמרתי שעדיף שלא תאכל בחנות עצמה, תוך כדי עבודה!" קרטר חש רגשות אשמה. הוא לא שיער שרוברט יתייחס לדבריו ברצינות יתרה ולא נצרכת. "אתה לא היית צריך להקצין כל כך, רוברט!" הוא קרא ברגש, משקה תוך כדי דיבור את רוברט המותש והמיובש במים. "מבין את זה, רוברט? זה הזיק לך, כל ההגבלות שהוספת לעצמך!"
"אני מבין", רוברט הנהן. "תודה קרטר".
*
הפרשה עוסקת בעניינו של הנזיר שקיבל על עצמו להימנע משתיית יין. אם הנזירות הייתה דבר ראוי ונכון, התורה הייתה מדריכה את כולנו לדבוק בנזירות, אך לא כך הדבר. אדרבה, חז"ל מציינים שהנזיר מביא קורבן בסיום תקופת נזירותו, בין היתר כדי לכפר על שהוא מנע מעצמו דברים שהקב"ה רצה שנתענג עליהם.
עבודתו של האדם היא לדעת להגביל את עצמו מהנאות מזיקות על פי התורה, ולקדש את עצמו שכל מעשיו והנאותיו מן העולם יהיו בצורה הנכונה במידה הנכונה ועם הכוונה הטובה והנכונה.
