"חיילים, מחר בבוקר זה קורה!" נשמעה ההכרזה ורחש של התרגשות עבר בקרב הטירונים שידעו מיד על מה מדבר מפקד המחלקה. הוא מיד המשיך בדבריו: "כבר ראיתם כיצד נראה המקום, התנסיתם בתחנות השונות, אלא שעוד לא עשיתם זאת מעולם כשאתם נמצאים תחת מגבלת זמן, רצים כמה מאות מטרים לפני ואחרי, לא מדלגים על אף תחנה וכמובן – הכי חשוב – עושים את זה עם אפוד קרבי בכוננות מלאה, קסדה על הראש ונשק".
כל חייל קרבי בצה"ל יודע שמתישהו יגיע הזמן בו ייקחו אותו לעשות 'בוחן מסלול', אותו מסלול מכשולים מפורסם בו יש לעבור מעל קיר, לטפס בחבל, לזחול מתחת לחבלים מתוחים ועוד. המחלקה של ראובן לא הייתה שונה וגם הם ידעו וחיכו שזה יגיע. כבר כמה פעמים הם היו במגרש המכשולים על מנת להכיר אותו והסבירו להם שעליהם לעשות את כל המסלול, כולל הריצות, בפחות מ-13 דקות. אלא שבסיום דבריו של המ"מ הגיעה ההפתעה: "אגב, חייל שיצליח לעשות את המסלול בפחות מ-9 דקות… יצא הביתה לשבת. ניפגש בשש בבוקר. לילה טוב!"
"לצאת הביתה לשבת…" ראובן חזר בראש על המשפט הזה שוב ושוב בזמן שהתארגן לשינה. הוא בדיוק עדכן את חברו הטוב ניסים שהוא לא יוכל להגיע במוצאי שבת למסיבת האירוסין שלו כי הוא סוגר שבת בבסיס. והנה, נפלה לידיו ההזדמנות אולי להגיע למרות הכול. הוא רק צריך להיות ממוקד במטרה, לתת את כל מה שיש לו ולסיים תוך פחות מ-9 דקות.
למחרת, בבוקרו של יום שני, מיד בתום זמן התפילה ועוד לפני ארוחת הבוקר, לקחו את מחלקתו של ראובן יחד עם שאר הפלוגה אל תחילתו של מסלול הריצה אשר מוביל אל המכשולים. "נזניק בכל פעם שני חיילים בהפרשים של דקה", הסביר אחד הקצינים: "אנו מצפים מכל אחד שייתן את כל-כולו ויצליח. תזכרו שהמשפחה בבית מאוד תשמח אם תזכו להגיע הביתה לשבת", אמר בחיוך.
עשרים דקות מאוחר יותר מצא את עצמו ראובן על קו הזינוק, עם אפוד מלא ונשקו האישי והרבה מוטיבציה להצליח. ברגע שצעקו "קדימה!" ראובן פתח בריצה מהירה והשאיר שובל של אבק לחייל שהוזנק יחד איתו. משך כל הריצה ראה אל מול עיניו את שולחן השבת של משפחתו ואת מסיבת האירוסין של ניסים. הוא חייב להצליח!
את הקיר עבר כבר בניסיון הראשון וכך גם את יתר המכשולים. עד שהגיע לחבל… הטיפוס דווקא היה פשוט ומהיר – ראובן קפץ למעלה ונתלה על החבל, עשה עם רגליו 'קיפול מדרגה' והמשיך עד המוט העליון. אך כשירד, השתפשפו ידיו בחבל בצורה כואבת למדי. לאור הצעקה שנפלטה מפיו רץ אליו החובש אשר הסתובב בין המכשולים והעיף מבט. "אתה לא ממשיך את המסלול", הודיע לו בצורה חד משמעית: "השפשוף פתח לך כאן שלושה פצעים מדממים. אם תמשיך את המסלול הם יזדהמו מהאבק וזה עלול להיות מסוכן. תישאר כאן בצל ושתה מים".
כאשר התיישב בצד עם ידו החבושה, טמן את ראשו בין שתי ידיו ונאנח. הוא רצה לשמח את ניסים ואת משפחתו, אך עכשיו, כשישב בצד ונכפה עליו זמן להרהר ולחשוב, הבין כי מתסכל אותו גם עניין נוסף – הוא חייל קרבי! והנה הוא הולך לסיים את היום בו חבריו עוברים את בוחן המסלול מבלי שגם הוא עושה זאת כמותם. להפתעתו גילה כי דבר זה מטריד אותו הרבה יותר מאשר החמצת האירוסין.
ביום רביעי, כשידיו כבר נראו טוב יותר, פנה ראובן בחשש ובאי שקט אל מפקד המחלקה. "המפקד, אני מעוניין לעשות שוב את בוחן המסלול". המפקד חייך אליו ואמר: "ראובן, אני מבין שזה לא באשמתך ועד כמה שזה תלוי בך היית עושה הכול כדי לרדת מ-9 דקות, אבל אני לא מתכונן ל…" ראובן קטע אותו באמצע המשפט כי הבין לאן הוא חותר. "אינני מבקש לצאת שבת, המפקד!" אמר בהחלטיות: "כבר השלמתי עם זה שאשאר בבסיס וזה בסדר גמור. אני מבקש לעשות שוב את בוחן המסלול כי זה חשוב לי כחייל קרבי לדעת שהצלחתי, שאני מסוגל, שאני עושה את אותו המסלול המלא כפי שעשו אותו חבריי". נראה היה כי מפקד המחלקה משתכנע שכן הוא קרא לאחד ממפקדי הכיתה והתלחשש איתו בצד. כמה דקות מאוחר יותר אותו מ"כ קרא לראובן ואמר לו 'לעלות על ציוד' – באישור המ"פ, הם יוצאים יחד לעשות שוב את בוחן המסלול.
חלפו שעתיים וראובן צעד לצד מפקד הכיתה בדרכם חזרה לאחר שסיים את המסלול ואף הגיע לתוצאה נאה בהחלט של 9:08. את פניו קיבל מפקד המחלקה. "שמעתי שלא הצלחת לרדת מה-9 דקות, והאמת שגם לא היה מעניין אותי אם היית עושה את זה ב-12 דקות. התרשמתי מהרצון העז ומהמוטיבציה הגבוהה שלך אז פניתי אל מפקד הפלוגה שאישר לי לעשות זאת: אתה יוצא לשבת הביתה…"
בפרשתנו ביקשו אותם אנשים שהיו טמאים בפסח והיו מנועים מאכילת קורבן הפסח – הזדמנות שנייה. הקב"ה מקבל בשמחה את בקשתם ומצווה על 'פסח שני'. ללמדנו שאם ישנה מטרה חשובה שהחמצת, אל תשכנע את עצמך שפספסת אותה וזהו אלא נסה לתקן ולקבל הזדמנות שנייה – בהרבה מהמקרים זה מצליח ונותן תחושת סיפוק ואושר.
