שמעון החליט להשקיע כמה מאות שקלים ולקנות טלפון חזק שיוכל לשרת אותו בנאמנות, אלא שלאחר תקופה קצרה נעלם לשמעון מכשיר הפלאפון בזמן שיצא לטיול עם הילדים. הוא המתין מספר שבועות שמישהו ייצור איתו קשר ויחזיר לו את המכשיר. לבסוף, כשראה שאף אחד לא יוצר איתו קשר, החליט ללכת לחנות הפלאפונים ולרכוש מכשיר חדש. כשהגיע לחנות, הציע לו בעל החנות מכשיר 'יד שניה' במחיר מוזל שדמה מאד למכשיר הטלפון שלו. שמעון ביקש מבעל החנות את המכשיר והדליק אותו, ולתדהמתו הוא הבחין באנשי הקשר שהיו במכשיר שלו שנגנב ונמכר לבעל החנות. הוא החליט לעשות מעשה, הכניס את הפלאפון לכיס ויצא החוצה באלגנטיות. כשסיפר את המעשה לחברותא שלו, אמר לו הלה: "אתה צריך לשלם לבעל החנות לפחות את מה שהוא שילם על המכשיר". אבל שמעון התנגד: "מה פתאום?! החזרתי לעצמי את המכשיר שלי, אני לא צריך לשלם אגורה. זאת בעיה של בעל החנות שהוא קונה מגנבים!" החברותא שכנע אותו לגשת לרב השכונה ולשאול אותו את השאלה. מה לדעתכם השיב לו הרב?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן שנ"ו סעיפים א' – ב' בדין: 'הקונה מגנב מפורסם' ובש"ך על המקום.
תשובה לשאלה "תעלומת האבן החסרה" (שאלה מס' 644)
תקציר השאלה השבועית: אחרי ארבעים שנה החליטה גברת סופיה למכור את התכשיטים הישנים ולקנות חדשים תמורתם, היא מכרה לצורף את התכשיטים הישנים וקנתה בתמורה זוג עגילים יפהפיים עשויים זהב טהור ומשובצים אבני חן ויהלומים מבריקים. היא יצאה מהחנות שמחה ומאושרת. אלא שבשבת שלאחר מכן, הבחין אחד הילדים שבעגיל הימני חסרה אבן אחת והעיר לכך את תשומת ליבה. ביום ראשון כשחזרה סופיה לצורף והראתה לו את העגיל עם האבן החסרה, אמר הלה: "אבל כשקנית את העגילים כל האבנים היו בפנים!" אבל סופיה התעקשה: "ענדתי את העגיל רק בשבת והאבן בוודאי הייתה חסרה עוד קודם. חוץ מזה, גם אם כן, אז האבן לא הייתה מודבקת כמו שצריך, ככה שבכל מקרה אתה צריך לשבץ לי כאן אבן חדשה!" מה דעתכם? האם הצורף צריך לשבץ לסופיה אבן חדשה במקום החסרה?
תשובה בקצרה: בעל החנות פטור מלשלם לסופיה עבור האבן החסרה.
תשובה בהרחבה: לגבי טענתה של גברת סופיה שהאבן נפלה עוד בזמן שהיא הייתה בחנות, אנו דנים כ'ספק ממון' היות והיא לא בטוחה שאכן כך היה. כדי להבין כיצד אנחנו פוסקים בדין 'פסק ממון' עלינו לחזור לדברי הגמרא (תלמוד בבלי, מסכת 'בבא מציעא' דף ק' עמוד א') ולתאר את הדוגמא שממנה נלמד הדין להלכה. במקרה המופיע בגמרא, ישנו דיון לגבי אדם שקנה פרה בקניין חליפין, הוא מסר למוכר חמור ובתמורה לכך 'הקנה' לו המוכר את הפרה שלו עבור החמור שקיבל. הפרה נמצאת באותה שעה במקום אחר, אלא שכעבור זמן, כאשר הקונה הולך לקחת את הפרה, הוא מגלה עגל ששוכב לצידה. הקונה טוען שהעגל הוא שלו, מכיוון שרואים שזה עגל שנולד ממש עכשיו. אולם המוכר טוען שהעגל לפי דעתו נולד לפני תהליך המכירה ולכן הוא שייך לו. במקרה זה, מסקנת הגמרא שאם הפרה נמצאת ברשות המוכר אנו אומרים שהעגל שייך למוכר מכיוון שהספק נולד אצל המוכר. וכך נפסק להלכה (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן רכ"ד).
במקרה שלנו, מאחר שהספק נולד בביתה של גברת סופיה, לכן לא נאמר שהאבן נפלה כבר בחנות, אלא נשאיר את המצב כמות שהוא ונאמר שהאבן נפלה כפי הנראה בביתה.
מה הדין לגבי הטענה השנייה?
לגבי טענתה השנייה של גברת סופיה שהאבן לא הייתה מודבקת טוב מלכתחילה ולכן היא אבדה ובעל החנות צריך לקחת אחריות, עלינו להביא דוגמא מנידון אחר שדנו בו הפוסקים: צורף ששלח שליח עם טבעת יהלום למכירה והיהלום נפל ואבד, השליח טוען שהיהלום נפל מכיוון שהוא לא הודבק היטב לטבעת ולכן הוא לא צריך לשלם עליו. במקרה הזה כתבו הפוסקים (בית יוסף סימן ש"ג, שולחן ערוך סימן קפ"ה סעיף ח') שהשליח חייב לשלם על היהלום שאבד וגם להישבע שהוא לא ברשותו, מכיוון שלוקחים בחשבון גם את האפשרות שהוא חמד אותו לעצמו. והסיבה לכך היא, שאנו יוצאים מנקודת הנחה שכל אומן מוציא מתחת ידיו דברים מתוקנים אלא אם כן יוכח שלאומן הזה יש היסטוריה בעבר שהוציא דברים פגומים מתחת ידיו. ואם אין לו סיבה מוצדקת להטיל דופי בעבודתו של בעל מקצוע, השליח צריך לשלם מכיסו על היהלום שאבד.
במקרה שלנו
גברת סופיה לא יכולה לחייב את בעל החנות שישבץ לה יהלום חדש, עד שתהיה לה הוכחה שאכן הייתה רשלנות מצדו בהדבקת האבן כראוי.
