הרב שלמה קאפיש לחץ על הלחצן שהראה את הספרה שבע במעלית היוקרתית, והיא החלה לעלות במהירות כלפי מעלה. התחושה הייתה קצת מוזרה, מצד אחד המעלית עלתה בשקט ובמהירות בעוד שמצד שני לא הרגישו הנוכחים את מהירות המעלית. חוץ ממנו היה אדם נוסף במעלית, הוא לחץ על הספרה תשע ואפילו לא הביט לעברו. חזותו החיצונית כבר אמרה עליו הכול, החליפה המחויטת, משקפי זהב דקים, בלורית משוחה בג'ל וריח הבושם שנדף ממנו. הרב קאפיש העיף לעברו מבט חטוף ושלף מכיסו את הגמרא הקטנה, מן הסתם יהיה עליו עוד להמתין עד שיוכנס למשרדו של מיסטר רובינסון.
אלא שעשר שניות לאחר מכן, רעד חזק טלטל את המעלית המפוארת. התאורה כבתה והותירה אחריה אפילה מוחלטת, הוא מצמץ בחוזקה בעיניו וגישש אחרי לחצן המצוקה. חברת מעליות שמחזיקה מעלית יוקרתית בבניין משרדים שכזה, מחזיקה ברשותה מן הסתם טכנאים העומדים הכן בנקודות קרובות לבניין המשרדים המפואר. אלא שבעודו מגשש אחר לחצן המצוקה, נשמע קול חרחור עז מכיוון שותפו למעלית, וצעקה לחשנית, היסטרית, מוצאת דרכה אל אוזניו הישראליות בעליל של הרב קאפיש. גם בלי להבין אנגלית הוא מבין את משמעות הדברים. "אוי מיי גאט. אוי מיי גאט. שמע ישראל!!!"
אין ספק, האיש נמצא במצוקה עזה. אך במה הוא יוכל לעזור לו? הרי הוא בסך הכול משולח פשוט, שכמעט ואינו מבין את השפה האנגלית. אלא שבמחשבה שנייה הוא מבין שאת שפת הלב כולם מבינים ולא משנה מהי שפתם או מעמדם. הוא רוכן לעבר איש העסקים הבכיר, מתיישב לידו ואומר בקול הרגוע ביותר, "תירגע ר' יהודי, אל תפחד הכל יהיה בסדר…" הוא אוחז בעדינות בידו של האיש.
"יש לך אולי מים בתיק?" אבל האיש אינו מגיב, הוא רק אוחז בליבו וגונח גניחות איומות. הרב קאפיש אינו יודע מה לעשות, אין לו מושג מהו מצבו הרפואי של האיש שנמצא לצדו על רצפת המעלית, הוא מנסה לאתר מכשיר טלפון נייד אך לא מוצא מכשיר שכזה. אלא שתוך כדי חיפוש בכיסיו של האיש, הלה אחז בחליפתו בחוזקה והקיא עליו את נשמתו. "כנראה שהוא סובל מקלאוסטרופוביה (פחד ממקומות חשוכים וסגורים) חזקה" הרהר לעצמו הרב קאפיש. הוא הוריד את חליפתו המלוכלכת והניח אותה בפינת המעלית. אלא שברגע שהניח את החליפה נדלקו לפתע האורות הצהבהבים והמעלית ממשיכה בדרכה למעלה.
הרב קאפיש מביט בשעונו ונושך את שפתיו. השעה אליה הוזמן לנגיד מיסטר רובינסון היא עכשיו ממש. מה הוא יעשה הוא יוותר על הפגישה הזאת? הרי מי כמוהו יודע שאיחור פירושו הפסדת הפגישה, בפרט שכל כך הרבה עמל הושקע בהשגת הפגישה הזאת. "אתה יכול עוד להספיק לפגישה!" קורא לו הקול מירכתי ליבו. "רוץ עכשיו! מהר! אל תתמהמה…" אבל האיש המסכן, מישהו מוכרח לעזור לו להגיע אל קומת המשרדים שלו, ליידע לכל הפחות את מזכירו שהוא כאן. להזעיק עזרה, משהו. "לא על חשבונך, הרב קאפיש". עונה שוב הקול בטון מלגלג. "איך תחזור ריקם לכולל? מאין יקבלו האברכים את המלגה החודשית? אנשים תלויים בך!" הוא הנהן בראשו לשלילה וניסה לגרש את אותו קול אפל שבתוכו. "אני יהודי ואני לא עוזב יהודי אחר במצוקתו…" ולכן הוא נותן את ידו לאיש השרוע על הרצפה ומעמידו על רגליו.
האיש היה אפאטי לחלוטין, ולא היה מודע לנעשה עמו, הוא בעצם נגרר אחריו. עד שדלת המעלית נפתחת בקומה תשע, אז הוא אוסף את חליפתו ואת תיקו המושלך של האיש ויוצא עימו החוצה, בדיוק כשמישהו עובר על פניהם כרוח סערה ואחר חוזר בתדהמה "מה קרה לך, מיסטר שלוד?"
הרב קאפיש מצביע על המעלית "בום…" הוא אומר ומסמן בידיו עד שהאיש מבין פחות או יותר את מה שהתרחש. הוא נוטל את מיסטר שלוד ונכנס עימו מבעד לדלת השקופה המהווה את הכניסה אל קומת המשרדים התשיעית. הוא מגמגם התנצלות חטופה למזכירו של מיסטר שלוד ומסביר שהוא ממהר לפגישה בקומה השביעית אצל מיסטר רובינסון.
הוא מחפש את המדרגות ויורד עד לקומה השביעית. "סליחה על האיחור, אני הרב קאפיש מארץ ישראל" הוא מגמגם למזכיר. הלה מרים את עיניו ומביט בסלידה על חליפתו המקומטת ועל בגדיו המלאים באבק, לאחר מכן מחזיר מבטו אל המחשב שלפניו ואומר. "סורי. מיסטר רובינסון כבר לא יכול לקבל אותך כעת…"
הוא יוצא מהמשרד באכזבה גדולה, ביום שלמחרת הוא עושה את דרכו מאוכזב ומיואש לשדה התעופה עושה את דרכו בחזרה לארץ ישראל, ללא התרומה הגדולה והמבוקשת.
אבל כשהוא מגיע למשרדו של ראש הכולל הוא מתקבל בשמחה גדולה. "הו שלום עליכם, הרב קאפיש! איך עשית את זה?" הוא מושך בכתפיו בתסכול, ושואל בשקט: "מה קרה?"
"אל תיתמם…" מחייך בחיבה ראש הכולל. "התרומה הגדולה שלך ממיסטר שלוד! איך הצלחת למצוא חן בעיניו עד כדי כך שהוא הבטיח לכסות את כל ההוצאות של הכולל שלנו לעשר השנים הבאות? איך עשית את זה?"
הרב קאפיש התיישב במקומו כשהוא המום, הוא לא הצליח להכיל את עוצמת הרגע. רק בדקות הבאות התחוור לו, שברגע שמיסטר שלוד התעורר מהקיפאון שאחז בו, הוא דרש ממזכירו לאתר את היהודי שסייע לו לעלות למשרדו. כששמע על עוגמת הנפש בביטול הפגישה אצל מיסטר רובינסון, הוא החליט לפצות אותו על העזרה שהגיש לו ועל הבחירה הקשה שבחר – לעזור ליהודי בצרה ולהסתכן בהפסד התרומה הגדולה המבוקשת, ובכך לומר 'תודה' על העזרה שלו ושהיה לצדו באותם רגעים קשים במעלית…
בפרשת בהעלותך, אנחנו רואים שבמשך שבוע שלם עם ישראל עוצר את המסע וכולם ממתינים למרים הנביאה עד שתתרפא מצרעתה. מדוע עם שלם, עוצר את המסע ומחכה למרים? אלא שזאת הכרת הטובה שקיבלה בחזרה, בגלל אותם שעות שחיכתה מאחורי קני הסוף ושמרה על תיבתו של אחיה הקטן – משה. הכרת הטובה הזאת, גרמה לה שמאות אלפי אנשים יעצרו את המסע במדבר למשך שבוע שלם, רק כדי להשיב לה טובה על הטובה שגמלה לאחיה – מנהיג העם.
