בעיירה הקטנה קארסון ריבר בקליפורניה התגוררו כ-1,500 תושבים. הם היו אנשים פשוטים וחרוצים, לא היו להם שאיפות גדולות. תושבי העיירה התפרנסו מדיג סלמון בנהר השוצף שעבר בסמוך, מפעל הסלמון של העיירה סיפק עבורם עבודה ומשכורת שהספיקה לכלכל אותם בצמצום. מדי ערב הגברים היו מתאספים במסבאה היחידה בעיירה ודנים על פוליטיקה, מזג אוויר ויבול דגי הסלמון היומי.
הכל השתנה בערב אחד, כאשר ג'וני מקינלי נכנס אל המסבאה ונופף בגזיר עיתון: "שמעתם רבותי? אתם יודעים מה סכום הפרס בהגרלת הלוטו של המדינה?" שאלתו עוררה את תשומת ליבם של התושבים המנומנמים שהביטו בו בפנים סקרניות. "ובכן", המשיך מקינלי: "גובה הפרס עומד על סכום דמיוני של חצי מיליארד מרשרשים טבין ותקילין". מלמולי הערכה ושריקות התפעלות חלפו בקהל. "רגע אחד!" השתיק אותם מקינלי: "לא סיימתי לדבר, יש לי רעיון אדיר!"
כולם הקשיבו לו כשהמשיך: "כל כרטיס להגרלה עולה חמישה דולרים. אם כל תושב בקארסון ריבר יקנה צמד כרטיסים זה יוצא 3,000 כרטיסים. כמובן אם נסכים כולנו מראש להתחלק שווה בשווה בסכום הזכייה, כל תושב יזכה ביותר מ-300,000 דולר!" התושבים פערו את עיניהם ואת פיהם בתדהמה, הם לא היו רגילים לדבר על סכומים מופרכים כאלה. אבל מקינלי גרם לרעיון להישמע כל כך מציאותי וכך לאחר התייעצות ודיון ער אל תוך הלילה, הסכימו כל התושבים להשתתף בעסקה שהגה מקינלי. הם שלשלו לכיסו את הכסף ולמחרת היום מקינלי רכש 3,000 כרטיסים להגרלה הקרובה.
בעיירה הקטנה היה בסך הכל מחשב אחד פעיל, שהיה ממוקם בבניין העירייה. רצה הגורל ובאותו היום שבו התקיימה ההגרלה, הוא נכנס לאחת השביתות הממושכות שלו. התושבים פרשו באכזבה לביתם והלכו לישון בציפייה לעיתון הבוקר, בתקווה שיביא עמו בשורות טובות. גברת סטיוארט הקשישה הייתה הראשונה להקיץ מבין תושבי הכפר, היא הרכיבה את משקפיה העבים ויצאה אל החצר. העיתון נח שם מגולגל היטב בין השיחים, היא דפדפה בו בלהיטות לעמוד האחרון, שם התפרסמו תוצאות ההגרלה.
צווחת האושר שלה נשמעה למרחק של כמה רחובות. מקינלי שגר בבניין הסמוך, הגיע בריצה ועיין בתוצאות. "אנחנו עשירים!" הוא צעק ורקד בפיג'מה שלו באמצע הרחוב, תוך כדי שהוא מנופף בעיתון לכל עבר. הוא חזר לביתו, עלה על הטנדר שלו ונסע במהירות לבניין העירייה, הוא צלצל בפעמון החירום הגדול וגרם לכל תושבי העיירה להתקבץ בכיכר מול העירייה. הוא נופף לעברם בעיתון ושוב צעק: "אנחנו עשירים!". התושבים לא ידעו את נפשם מרוב אושר, רוג'ר הזקן פתח את המסבאה והכריז שכל המשקאות על חשבונו.
התושבים בילו את היום בשתייה וריקודים. בערך בשעת חצות מישהו שאל: "לא כדאי שנלך למפעל?" והזכיר לכולם שהמפעל צריך תחזוקה וכי יש משלוחים של דגים שצריכים לצאת. אך התושבים רק צחקו במלוא גרונם והסבירו לו שהם לא צריכים לעבוד יותר בחיים. בסופו של דבר הם כן הלכו למפעל, אבל לא בשביל לעבוד. הם החליטו לזרוק חלק ממאגרי הסלמון שלהם חזרה אל תוך הנהר כשעשוע ומשחק, וחלק מהמאגר הם החליטו לצלות בכיכר העיר כסעודה ענקית לכל התושבים.
למחרת היום כאשר התאוששו מהחגיגה ההוללת שלהם, לבשו ג'וני מקינלי וראש העיר את מיטב מחלצותיהם ונסעו אל הסניף הקרוב ביותר של חברת הלוטו, על מנת לאסוף את הפרס שלהם. הם התייצבו בחדרו של המנהל הנרגש, בכל זאת, לא בכל יום מישהו מגיע לאסוף זכייה בסך חצי מיליארד דולר. "ובכן, היכן הכרטיס הזוכה?" שאל. ג'וני מקינלי הוציא את הכרטיס המוזהב בחרדת כבוד מכיס הז'קט שלו. המנהל הביט בכרטיס בחיוך גדול, אך אט אט החיוך נמחק ומבט תוהה הופיע על פניו.
"זה הכרטיס?" שאל המנהל את האדונים. "כן, זה הכרטיס, יש בעיה?" החזיר לו מקינלי בשאלה עצבנית. "הבעיה היא, שאלו לא המספרים שעלו בהגרלה!" הבהיר המנהל. מקינלי וראש העיר הסתכלו אחד על השני כלא מאמינים. מקינלי נעמד, שלף את העיתון שנתנה לו גברת סטיוארט והיה צמוד אליו לאורך כל החגיגה. הוא דחף את העיתון מול פרצופו של המנהל: "תראה בעצמך, אלו המספרים!" צעק מקינלי. המנהל קימט את מצחו, אלו אכן היו המספרים על הכרטיס. ואז עלה במוחו רעיון, הוא הפך את העיתון ודפדף לעמוד השער. כפי שהוא חשב, התאריך עמד על שבוע קודם.
בדרך חזור הבינו מקינלי וראש העיר, כי גברת סטיוארט כנראה התבלבלה בגלל קוצר הראייה שלה ונטלה את העיתון הלא נכון. במהלך החגיגה הפרועה, לאף אחד לא היה פנאי להתעסק בזוטות כמו, לאמת את העובדות. בהמשך גם הכתה בהם ההבנה, שלא רק שהם לא זכו, הם בעצם חסרי כל. אין להם איך לספק את ההזמנות, כי הם השמידו את מאגרי הסלמון שלהם. "בשביל מה בכלל היינו צריכים את זה?" תהה בקול ראש העיר וטמן את פניו בכובעו רחב התיתורה. חגיגות השמחה בקארסון ריבר, הפכו עד מהרה לתוגה, ואנשי העיר המבוישים טמנו את פניהם באדמה…
חז"ל מלמדים אותנו: איזהו עשיר? השמח בחלקו, שנאמר: "יגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך". כלומר, כאשר האדם שמח במה שיש לו והוא אינו עסוק כל הזמן במה שאין לו, אז הוא עשיר באמת. כי מצד אחד הוא לא חמדן ועסוק במרדף אחר מותרות ומצד שני הוא שמח ומעריך את מה שיש לו.
