מה היה קורה לו הייתם נכנסים לכיתה, ובמקום 'שלום' חביב יקבל אתכם שלט ענק בצבע צהוב. בשלט יהיה כתוב: "היום תערך הלווייתו של האדם שעצר את התקדמותך בחיים. המעוניין יוכל לעבור לפני מיטתו טרם יקבר, בהפסקת שתים עשרה בחצר האחורית של בית הספר".
השלט היה תמוה, ועוד יותר מכך הייתה העובדה שאותו אדם עצר לכולנו את התקדמותנו בחיים. המורה נכנס לכיתה, העיף מבט על השלט, ואמר: "אתם בטח תוהים לעצמכם מה פשר הדבר הזה, ובכן, גם אני ראיתי אותו היום בחדר המורים בדיוק כמוכם. בהפסקת שתים עשרה, אני מתכוון ללכת."
כך הבנו שלא הוא דאג למהתלה הזו באמצע השגרה המשמימה. מישהו אחר דאג לה. והיא בהיקף הרבה יותר נרחב ממה שחשבנו בתחילה. לא עוד תכנית כיתתית, אלא משהו המקיף אף את צוות המורים. מישהו בדרג בכיר הרבה יותר מעורב כאן.
ובכן, מיותר לציין כי בשיעורים עד להפסקת שתים עשרה לא הצלחנו להתרכז בכלל. השערות התעופפו מכל כיוון. גם המורים נראו מתוחים ומבולבלים. היה ברור לכולנו שבהפסקת שתים עשרה אנחנו בחצר האחורית. כל מורה שנכנס העלה את רף הסקרנות שלנו עוד קצת. כל תלמיד העלה קונספירציה מזעזעת אחרת. כך, בשעת הפסקת שתים עשרה מצאנו את עצמנו עומדים בחצר האחורית, מתגודדים בקבוצות. תלמידי כל הכיתות הצטופפו שם, וגם המורים עמדו בקבוצה נסערת ורוחשת. במרכז הרחבה עמדה מיטה מכוסה בטלית. לידה ניצב דוכן מספידים, וסגן מנהל התיכון – אורי גדעוני, תפס את הרמקול ודפק לתוכו שתי דפיקות. ומיד השתררה דממה מוחלטת.
"ובכן, תלמידים ומורים יקרים!" פתח אורי בקולו העמוק. "אני מודע לסערת נפשכם, ומבין אותה, היום יש לכם הזדמנות להיפרד לתמיד מהאדם שעצר את התקדמותכם בחיים. כן, אני מתכוון בדיוק למילים שהשמעתי. כל תלמיד המעוניין להיפרד ממנו ולומר לו דבר מה אחרון בטרם יובא להר המנוחות רשאי לעשות זאת עכשיו. אנחנו מקדישים דקה לכל תלמיד, לעבור, לסלוח לו, ולפנות את המקום לבא אחריו. התור יתחיל מכאן…"
הוא סימן את המסלול שנעבור, ואז התלמיד הראשון עבר, הציץ על המיטה, החוויר והסמיק חליפות ונעלם משם ברגליים כושלות. ניסיתי להבין מי זה. מי עומד מאחורי הדבר הזה. מה הוא ראה שם שגרם לחיוורון מוות לפשות על פניו. לא הצלחתי להגיע למסקנה שתניח את דעתי. מה גם שלא הבנתי כיצד ייתכן שאיש אחד עצר את התקדמותם בחיים של אנשים רבים כל כך.
בסוף הגיע תורי. החבר שצעד לפניי נאבן במקומו ורק טפיחה על שכמו סייעה לו להמשיך הלאה. התקדמתי בהססנות. מבין שאלו רגעים מכוננים בחיי. מה שכן, לא ידעתי עד כמה.
הצצתי מתחת לטלית ומה שראיתי שם גרם גם לדמי לסגת מפניי. על המיטה שכבתי אני. לא, לא אני, אלא בבואתי הנשקפת ממראה שטוחה שהונחה שם. מישהו טפח על כתפי והבנתי שעליי לפנות את השטח לבאים אחריי. פסעתי בפסיעות כבדות, נחתי על איזו שהיא גדר שהזדמנה לי וכעס מילא את ליבי.
מה הם חשבו לעצמם? אני עוצר לעצמי את התקדמותי בחיים? מה פשר השטות הזאת? אני רוצה להתקדם, אני משתדל להתקדם. לא הצלחתי להבין מה המטרה בכל הרעיון הטיפשי הזה.
אחרי שכולם עברו ליד המיטה נעמד שוב אורי ואמר: "נכון, חלקכם כועסים עליי, ראיתם את עצמכם במראה. לאחרונה יצא לי לשמוע כמה בחורים מכמה כיתות טוענים כי יכול להגיע רחוק אילו – – – רציתי לומר לכם, תלמידים, אתם, ורק אתם, אחראיים להתקדמותכם בחיים. אתם, ורק אתם, יכולים לבנות את החיים שלכם, ולהגיע לאן שתרצו. מי שטוען שאחרים הרסו לו או מנעו ממנו, דעו שהוא מתרץ תירוצים לעצמו. הוא לא באמת היה מתקדם הלאה. ולכן אני מנפץ עבור כולנו את המראה הזאת עכשיו, קובר את האדם שיכול למנוע את התקדמות שלי בחיים. מהיום אני מודיע לעצמי שאורי גדעוני עושה את הכול כדי להצליח ולא תולה את התקדמותו באחרים…"
