"מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ אֵין בּוֹ מְתֹם
פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה
לֹא זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן"
(ישעיהו א', ו')
אדם נכנס אל הרופא ומתלונן:
"דוקטור, אני ממש ממש חולה. כל הגוף שלי כואב. בכל מקום שבו אני נוגע כואב לי!"
הרופא מבקש ממנו להדגים, והאיש מרים את אצבעו הימנית, נוגע בראשו ואומר "איי", נוגע בחזהו וזועק "אבוי", נוגע בבטנו וקופץ בכאב… וכך בכל מקום שהוא מניח את אצבעו.
הרופא מבקש ממנו להושיט אליו את האצבע, מתבונן בה ואומר:
"אדוני, הכול בסדר אצלך. זו רק האצבע שלך שנשברה!"
השלב הראשון בטיפול רפואי הוא הדיאגנוזה, אבחון הבעיה כדי לטפל בה. רצוי מאוד שהרופא יאבחן את שורש הבעיה, אחרת הוא יטפל רק בסימפטומים, והבעיה תצוץ שוב ושוב.
החברה שלנו חולה מאוד, בזה אין ספק. הסימפטומים רבים מספור. כמעט אין תחום שבו אנחנו נוגעים והמצב לא כואב עד אנוש.
ממש כמו זעקתו של ירמיהו הנביא: "לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא?!"
בימים אלו של מלחמה על עצם קיומנו, כאשר מראות ושמועות שלא חשבנו שנדע פערו חלל בליבנו, גילינו דבר מופלא: כמעט כולנו יודעים ומבינים את שורש הבעיה שלנו. אנחנו לא צריכים רופאים, אנחנו לא צריכים מומחים למיניהם, אנחנו גם לא צריכים נביאים. עם ישראל בני נביאים הם, ועם ישראל יודע גם יודע.
נשחק לרגע במשחק הדמיון.
אם בדרך פלא נקום מחר בבוקר, והנה נעלמו ונגוזו כל שונאינו מסביב. אין עזה. לבנון נעלמה. סוריה נמחקה, ואיראן אף היא התנדפה. הפלא ופלא, הלא־ייאמן קרה.
האם תמו בעיותינו? האם עכשיו החיים שלנו יהיו דבש ותותים? האם תהיה זו שלמות גאולתנו ופדות נפשנו?
בשנים – ובעיקר בחודשים – שלפני המלחמה, הארץ סערה וגעשה. רוחות רעות נשבו מכל עבר, חרב איש באחיו. הלשונות הרעות השתלחו זו בזו. השמצות, הכפשות, השפלות… אווירת מועקה בכל מקום, והרגשנו שעוד מעט ותפרוץ חלילה מלחמת אחים ממש, חלילה.
ואז פרצה המלחמה.
ואז פרצה מחדש גם האהבה.
עכשיו כולם יודעים לזהות מה הבעיה שלנו.
עכשיו כולם יודעים מה באמת כואב לנו.
עכשיו כולם יודעים שאנחנו באמת באמת אחים.
ומי שעוד לא יודע את זה ולא מבין את זה, יצטרך להבין זאת בקרוב. ובתקווה שלא נצטרך עוד שיעורים קשים וכואבים כדי להבין את זה, ושלא נזדקק לאויבים שיזכירו לנו שאנחנו אחים.
כדי שזה לא יהיה עוד אירוע חולף במרחב; שחס וחלילה לא יהיה מצב שאחרי שרעמי התותחים ישקטו ואבק המלחמה ישקע, אחרי שנקבור את המתים ונחבוש את הפצעים, נחזור לנקודת המוצא, לאותה התנהגות שהביאה עלינו את המציאות הכואבת – אנחנו חייבים לעצמנו ולכל היקרים הקדושים שמתו ונפצעו רק בשל היותם יהודים, להשתנות לנצח.
אנחנו חייבים להיות אחרים ממה שהיינו.
אנחנו חייבים את זה לעצמנו, למען ביטחוננו, למען עתידנו ולמען עתיד לילדינו.
וכדי שאכן נשתנה, אנחנו חייבים להתבונן לעומק, להפנים וללמוד.
אבל לפני שהולכים רחוק ומנסים לאחד את כל עם ישראל מחדש "כאיש אחד בלב אחד", פרויקט חשוב אך מאתגר מאוד, אנחנו נדרשים להתחיל מבפנים, מתוך הבית. זו צו השעה. זו המלחמה האמיתית. זו המלחמה על הבית של כולנו.
- לטפל בסכסוכים במחלוקות שבתוך המשפחה. לוותר, להתגמש, לסלוח, למחוק, לשכוח. משפחה אומנם לא בוחרים, אבל באהבה אפשר וחובה לבחור. "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה… כִּי אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ".
- להשכין שלום ולמצוא פשרה וסליחה בסכסוכי שכנים, גם אם זה יעלה קצת כסף, וגם אם זה לא יהיה כל כך נוח. המציאות בחוץ הרבה יותר כואבת מהמרפסת של השכן שמסתירה את הנוף.
- לחדול מכל שותפות במחלוקת בין קהילות. קדושות ככל שיהיו המלחמות, שום דבר לא קדוש יותר מקדושת החיים של עם ישראל כולו. יואיל ויבדוק כל שותף למחלוקות אלו "לשם שמיים", מה הם השמיים שהוא מאמין בהם. לא ניתן עוד יד לדיבור סרה איש על אחיו.
חכמינו אמרו: "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום" (משנה מסכת עוקצין).
אם אנחנו באמת רוצים חיים של ברכה. אין לנו ברירה אלא להכין את כלי השלום.
ובשלום בתוכנו, ננצח כל מלחמה שתקום עלינו.
