הנהר הוולגה התפרש מקצה לקצה והצאר שישב ברוגע על שפת הוולגה צפה במתרחש בשלווה: ילדים התרוצצו על שפת הנהר ושיחקו בכדור, הנשים כיבסו את הבגדים במי הנחל והגברים התארגנו לפרוש את הרשתות כדי לצאת לדיג. לכאורה, עוד יום שגרתי ברחבי העיר.
בסירה מול עיניו חלף דייג שהחזיק בסירתו דג פורל גדול במיוחד. חיבתו העזה של הצאר לדגים, גרמה לו לקום ממקומו בהפתעה ולהביט לעבר גודלו העצום של הדג שהחזיק הדייג בסירתו.
הדייג שידע על אהבתו הגדולה של הצאר לדגים וראה את מבטו הנעוץ בדג שבסירתו, התקרב לשפת הנהר, ירד מסירתו בהכנעה כשהדג בידיו ופנה לעבר הצאר: "בבקשה אדוני המלך, אשמח להעניק לך את הדג הגדול הזה במתנה!"
חיוך מרוצה עלה על פניו של הצאר והוא ציווה את משרתיו: "תנו לדייג הזה אלף רובל במתנה!" הדייג קד בהכנעה ופנה לעבר סירתו, כשהלך הדייג אמרה הצארית: "עשית מעשה מטופש עכשיו!"
"מדוע את אומרת זאת?" הופתע הצאר. השיבה הצארית: "נתת לו במתנה סכום כסף גבוה מאוד עבור הדג הזה! עכשיו יתפרסם בכל העיר שכל מי שיביא לך דג פורל גדול, יקבל אלף רובל. כל דייג אחר שיקבל פחות ממנו, יכעס ויתמרמר!"
"את צודקת!" הנהן הצאר בראשו בהסכמה: "אבל כעת איני יכול לעשות דבר. איך אני איראה בתור מלך שנותן מתנה ולוקח אותה בחזרה?"
"יש לי רעיון!" אמרה הצארית: "תזמין את הדייג אליך בחזרה ותשאל אותו האם הדג הוא זכר או נקבה, אם הוא יאמר שזה זכר – תגיד שאתה מעוניין בנקבה ושיחזיר את הכסף. אם יגיד שזאת נקבה, תאמר את ההיפך וכך תוכל להחזיר אליך את הכסף!"
"אעשה כך!" הסכים הצאר וביקש ממשרתיו להזמין אליו את הדייג שפגש בבוקר. כשהתייצב הדייג לפני הצאר, הוא נשאל: "אמור לי ידידי. האם הדג שהבאת היה זכר או נקבה?" הדייג החכם הבין את המלכוד שהכין לו הצאר והשיב: "סליחה אדוני הצאר, אבל דג הוא לא זכר ולא נקבה!" הצאר חייך לשמע תשובתו המחוכמת של הדייג וציווה להעניק לו חמש מאות רובל נוספים. אבל הצארית חרקה שיניים בכעס לשמע התשובה וראשה רחש מזימות כיצד לפתור את התסבוכת. הדייג הכניס את הרובלים לתיקו, כשלפתע נפל לו רובל אחד על הארץ. הוא הרים את המטבע, הכניס אותו לתיק והמשיך לדרכו. "תראה איזה קמצן הדייג הזה!" כעסה הצארית: "יש לו תרמיל מלא בכסף והוא חושש להשאיר על הארץ אפילו רובל אחד. זה רק בגלל שהוא חושש שאיזה עני ימצא את הרובל ויתפלל לאריכות חיי המלך שאיבד אותו!"
"שוב את צודקת!" אמר הצאר והפעם הכעס עלה על פניו. הוא ציווה למשרתים לקרוא שוב לדייג והטיח בו בכעס: "הפכתי אותך לאדם עשיר ואתה לא מסוגל להשאיר רובל אחד על הארץ בשביל אנשים אחרים? עליך לעזוב את העיר וללכת להרי אוראל!"
הדייג כרע על ברכיו בתחנונים: "שמע קודם את דבריי, אדוני הצאר! מתפלל אני בכל יום שיהיו לך חיים ארוכים ובריאים! לא הרמתי את המטבע בגלל הערך שלו, אלא בגלל שפחדתי שמישהו ידרוך על פניך שמופיעות על המטבע!"
חיוך עלה על פניו של הצאר והוא הביט בתשובה לעברה של הצארית: "איך נדע שזה נפל על הצד השני אולי בכלל המטבע נפל על פניו של הצאר?"
הצאר הנהן בראשו מרוצה מקרב ההוכחות שהתרחש לנגד עיניו. "מה יש לך לענות על דברי הצארית?"
"פשוט מאד" השיב הדייג: "אשפוך את התרמיל שלי בפני הצאר ואחפש את המטבע ואציג אותו בפניכם, אם הצד של פני המלך יהיה מלוכלך בעפר. סימן ששיקרתי ועליי לעזוב את העיר. אבל אם הצד השני יהיה מלוכלך, זהו הסימן שאמת דיברתי!"
"עשה זאת!" הורה הצאר בניע ראש. הדייג שפך את התרמיל על השולחן והחל לעבור על המטבעות בדקדקנות. עיניה של הצארית ירו ברקים ורק הצאר הביט במחזה משועשע. הדייג הוציא באיטיות כל מטבע ומטבע והניח אותם בצורה מסודרת על השולחן, לאחר חיפוש על כל המטבעות הוא לא הצליח למצוא את המטבע המלוכלכת בעפר. "ראה אדוני הצאר!" אמר הדייג בתחינה: "את כל המטבעות סידרתי כשפניך למעלה, זהו הסימן שאכן הדבר היחיד שרציתי לעשות זה רק בגלל ששמרתי על כבודך!"
הצאר הביט לעבר הצארית ששמרה על שתיקה, אבל עיניה ירו ברקים בחמת זעם. "אני מוכן לפטור אותך מעונש ולהשאיר אצלך את הרובלים", אמר הצאר: "אבל זכור! את הרובלים לא קיבלת כמתנה על הדג שהבאתי לי, אלא רק בגלל חכמתך שהצילה אותך ברגע האחרון!"
מכל מקרה, גם הקשה ביותר – חשיבה נכונה והבנה של הנתונים יכולה להציל את המצב, צריך רק להסתכל בעיניים פקוחות ולהבין את האמת שמסתתרת בפנים. ברגע שנפעיל את החשיבה ונחפש פתרון יצירתי מחוץ לקופסא, נוכל להיחלץ כמעט מכל בעיה אפשרית.
