כל מי שמכיר אותי ידע לציין שאני טיפוס אופטימי ושמח. אני בטוח שגם אם אתם הייתם פוגשים בי באקראי, הייתם רואים זאת על הפנים שלי. במשך שנים הסתובבתי עם תואר של חייכן עד שהוא הפך להיות השם הנרדף שלי. כשהיו לי רגעים קשים והסובבים אותי, בני משפחה וחברים, הציעו לי את עזרתם ותמיכתם, מייד הפעלתי את פרצוף הקסמים וחייכתי במאור פנים – "הכול טוב חברים – אני מסתדר, היו ברוכים".
תמיד דחיתי על הסף כל הצעה שהיה בה סממן של עזרה, משום שמבחינתי קבלת עזרה היא חולשה. יכולתי להמשיך כך עוד שנים רבות אם לא הייתי נתקל במקרה שגרם לי לחשוב מחדש על החיים שלי.
ערב אחד ראיתי את פניו של אבא נפולות ועצובות. נבהלתי. אבא היה עבורי אדם חזק, שמעולם לא ראיתי אותו במצב של חולשה או עצבות. אבא שם לב שהבחנתי בדבר וקרא לי לשבת לידו. הוא הביט בו בעיניים כבויות ואמר: "בן אהוב שלי, אני ואימא החלטנו להתגרש. כבר הרבה זמן שאנחנו לא מסתדרים והחלטנו לפרק את החבילה". אבא עצר את הדיבור כדי לאפשר לי להגיב על מה ששמעתי. הייתי המום, האוטומט שלי ניסה לחייך ולהעמיד פנים שהכול בסדר, אבל לא הצלחתי לחייך בכלל. במקום זה הרגשתי חולשה גדולה ועצב גדול שעולה לי על הפנים.
נאלמתי דומייה, עד שלא הצלחתי להוציא מילה מהפה. לא יכולתי לסבול את עצמי ברגעים האלו. קמתי מהספה בתחושת פחד ומיהרתי ללכת לחדר השינה. לא נרדמתי ורק בסוף הצלחתי לישון שעתיים. ביום שלמחרת הייתי חייב להגיע לכיתה למבחן השנתי בגמרא. תרגלתי בדרך פרצופים מחייכים. הייתי מוכרח הפעם להעמיד פנים! אין מצב שמישהו ידע על מה שמתחולל לי בלב, כי אני לא מסכן ואינני זקוק לרחמים.
היום עבר עליי במתח רב. כל שאלה או פנייה של חבר נבחנה בחשדנות יתרה – האם הוא הבחין במשהו או שהוא סתם שואל? בסוף יום הלימודים יכולתי לנשום לרווחה, אבל הימים הבאים עברו עליי במתח רב ובסיוטים. רעדתי מעצם המחשבה שאולי אצטרך לעמוד מול מציאות חדשה והייתי עסוק כל כך במשחק מחבואים עם עצמי, עד שירדתי במשקל, וגירודי עור מוזרים התחילו להציק לי בלילות ובימים. התירוצים והשכנועים העצמיים לא עזרו לי, ונאלצתי בלית ברירה ללכת לרופא המשפחה. הרופא בדק אותי ושאל שאלות מעצבנות. חייכתי אליו בכל הכוח והסברתי לו שאצלי הכול בסדר. הוא הנהן עם עצמו והתיישב לרשום מכתב הפניה לבדיקות מעבדה. הוא צירף מכתב נוסף ומסר את שניהם לאבא שלי שהמתין בחוץ לסיום הבדיקה.
שמעתי בחצי אוזן את אבא מנסה להבין מהרופא למה לדעתו אני צריך לראות פסיכיאטר. נלחצתי מהמילה הזו. ידעתי שזה קשור לאנשים לא שפויים. בדרך חזרה שתקתי. זאת הייתה הפעם הראשונה מזה שנים רבות, שלא נותרה בי עוד טיפת כוח להסתיר את עצמי. הסתכלתי מחלון הרכב על העולם שבחוץ. ופתאום שמתי לב להמון דברים שלא ייחסתי להם חשיבות בעבר.
ראיתי אנשים הולכים ועומדים, שותקים ומדברים, שמחים ועצובים. הצלחתי לראות עולם מגוון שיש בו מכל הרגשות. התחלתי להרגיש קנאה בהם וכמיהה לחיות כמותם, להיות אחת ולתמיד רק מי שאני באמת, בלי מסכות ותחפושות. בלי כל הסבל שכרוך בהעמדת פנים ובהסתתרויות מאולצות. דמעות חמות מילאו את עיניי, ואפילו לא טרחתי לנגב אותן. זאת הייתה מעין הסכמה בשתיקה, שזהו זה, מה שהיה כבר לא יהיה. אני חייב להשתנות, ורוצה מאוד ללמוד ולדעת איך לקבל עזרה מבלי להרגיש שזו חולשה או בושה.
הגעתי לתובנה שכבר לא משנה מי יסייע לי, אם זה פסיכיאטר או פסיכולוג, העיקר שאקבל עזרה ואלמד לחיות עם עצמי במודעות ובאהבה. זה לא היה תהליך קל עבורי, לשנות את ההרגלים ולזרוק אמונות ששימשו אותי בלי הפסקה. אבל יותר מכול הייתה קשה עבורי ההסתרה שבתוך ההסתרה, משחק המחבואים האינסופי שסחט ממני כל טיפת אנרגייה והרס בי כל חלקה טובה. הלוואי אקבל אומץ ליישם את התובנה הנכונה ולצאת סוף סוף לדרך חדשה.
