הטוב מכולם

מצבו הבריאותי של אנדריי הלך והתדרדר מיום ליום, השנים חלפו במהירות והוא הפך לאדם מבוגר הזקוק לעזרה. באחד הימים פנה אנדריי לשלושת בניו ואמר: "בניי היקרים, אני מרגיש שכוחותיי הולכים ועוזבים אותי. מכיוון שאני רוצה להוריש לכם את הבית ואיני רוצה למכור אותו, מכיוון שאבות אבותיי חיו וגדלו בבית הזה, אעשה לכם מבחן: עליכם לצאת מהבית לעולם הרחב למצוא לכם מקצועות וללמוד אותם היטב, ובעוד חצי שנה מהיום תחזרו ותראו לי מה למדתם. מי שיבצע את מלאכתו בצורה הטובה ביותר, הוא זה שיקבל את הבית!"

הבנים קיבלו את הרעיון בשמחה וישבו יחד כדי לבחור את המקצועות האהובים עליהם. "אני אלך ללמוד נפחות, תמיד אהבתי לראות את הנפח המכה בקורנס על הברזל!" תיאר הבכור בהתלהבות. "ואני תמיד אהבתי לספר אנשים, אלך ללמוד להיות ספר!" אמר הבן האמצעי. רק הצעיר מביניהם ישב כשהוא שקוע במחשבות. "ומה איתך, מה תלך ללמוד?" שאלו אחיו והוא התעורר ממחשבותיו. "תמיד חלמתי להיות סייף – אני חושב שאלך ללמוד את מקצוע הסייפות…" "סייף?" שאלו האחים בתדהמה. "אבל זה לא מקצוע! אבא ביקש שנלמד מלאכות שנוכל להתפרנס מהן!"

"אבא אמר שמי שיבצע את מלאכתו בצורה הטובה ביותר, הוא זה שיקבל את הבית!" הזכיר האח הצעיר. "ולכן אלך ללמוד את מה שחלמתי עליו כל חיי!"

"שיהיה לך בהצלחה!" איחלו האחים בהתרגשות והאח הצעיר יצא כדי למצוא את דרכו בעולם הסייף.

חצי שנה חלפה ושלושת האחים הגיעו בחזרה לבית אביהם כדי להציג את ידיעותיהם במלאכות שלמדו במהלך חצי השנה האחרונה. הראשון מביניהם, היה הבן הבכור שהגיע לאביו בשעת בוקר מוקדמת. "בוקר טוב, אבא. באתי להציג בפניך את ידיעותיי במלאכת הנפחות!" אמר. הם יצאו החוצה לחזית הבית והאב הבחין בסוס שהיה קשור לעמוד. תוך דקות ספורות, שלף הבן הבכור את פרסותיו של הסוס והרכיב עליהן חדשות. האב נפעם מעוצמת מהירות עבודתו של הבן הנפח. "מרשים ביותר!" אמר האב: "אבל כמובן, אצטרך לראות את ידיעותיהם של אחיך כדי להחליט!" בעוד הם מדברים, הגיע הבן האמצעי לחזית הבית כשלצדו נזיר שגידל את שערותיו במשך שנים ארוכות. "אבא, באתי להראות בפניך את מומחיותי כספר מהיר!" אמר הבן והחל לקצוץ במיומנות את שערותיו של הנזיר. דקות ספורות חלפו והנזיר היה מסופר כראוי ומגולח למשעי. "זאת ממש מיומנות!" אמר האב בהתפעלות: "אבל עדיין לא ראיתי את יכולותיו של אחיכם הצעיר!"

מספר שעות חלפו והאח הצעיר הופיע, לבוש בבגדי סייף וחרבו בידו. "שלום לכם, באתי להדגים בפני אבא את יכולותיי הגבוהות בתחום הסייף!" אחיו הביטו לעברו בתמיהה ושאלו: "מה תוכל להציג בפנינו?"

בעוד השאלה עומדת בחלל האוויר, הגיח בפתאומיות נער צעיר שסחב אחריו כד מלא במים. הוא נעמד מול האח הסייף, אביו ושלושת אחיו, והחל להתיז לעברם מים מתוך הכד. "חדל, מה אתה עושה!" צעקו האחים בכעס. אבל האח הצעיר לא התבלבל אפילו לרגע קט. הוא שלף את חרבו והחל לסובב אותה במהירות שכזאת עד שתנועות החרב לא נראו לעין. בעוד שהנער הצעיר ממשיך להשפריץ לעברם מים עד שאזלו המים שבכד. "שמתם לב למתרחש?" העיר האח הצעיר את תשומת ליבם. "במשך דקות ארוכות השפריץ הנער ששכרתי את המים לעברנו, אבל אף אחד מאיתנו לא נרטב כלל!"

האחים ההמומים בדקו את בגדיהם ונדהמו לגלות שהם נשארו יבשים למרות כמויות המים שהועפו לעברם. "אתה אמן של ממש!" אמר האב בהתפעלות וגם אחיו הגדולים הסכימו עם הקביעה. "אני רואה שאחיך מסכימים איתי, לכן אני חושב שלך מגיע הבית בירושה!" אמר האב וחיבק את בנו הצעיר.

"מה אעשה לבדי בבית, אבי היקר?" שאל האח הצעיר. "הלוא לא יהיה לי טעם לגור בבית הזה ללא אחיי היקרים. לכן אבקש ממך ששלושתנו נמשיך להתגורר בבית גם לאחר שנתחתן ונקים לנו משפחות!"

"וכיצד תתגוררו בבית?" תמה האב והבן השיב: "נחלק אותו לשלוש משפחות כשנצטרך, כי למרות שזכיתי במבחן שערכת, אבא, עדיין, לא אוכל להתגורר בו לבדי!"

"אתה האמן המוכשר ביותר ובעל הלב הטוב מכולם!" הכריז האב בהתפעלות: "אעשה כדבריך, בן, שמח אני שיכולים אתם להמשיך ולהתגורר ביחד ולאהוב אחד את השני…"

בפרשת השבוע אוסף יעקב אבינו את בניו ומברך אותם לפני מותו, הוא מצווה אותם לשמור על מורשתו במשך כל הדורות. ברכותיו של יעקב אבינו לבניו, מלמדות אותנו כיצד שם יעקב אבינו דגש על כל מידה חיובית שנמצאת בכל אחד מבניו ובירך אותו כדי לעודד ולטפח את המידה הזאת, כדי שיוכלו ביחד להקים את הייחודיות שבעם ישראל לשבטיו.