במרומי מגדל המשרדים היוקרתי נותר חדר בודד מואר. בתוכו עבד במרץ פנחס ריקארדו – הכלכלן הראשי של המשק. אחרי שנים רבות שעמל בלימוד ומחקר בנושאי כלכלה, נעתר פנחס לתפקיד שהוצע לו. מאז הוא עובד לילות כימים כדי לייעל לשפר ולקדם את הכלכלה במדינה. מעבר לסיפוק מהעבודה ולמיצוי כישרונותיו, פנחס ראה בתפקיד שליחות ואחריות גדולה.
מתוך אותה אחריות הקפיד לנצל כל רגע. הוא לא נעדר מהעבודה, לא יצא לחופש מעולם, מיעט בשעות השינה שלו ולא פעם שכח את ארוחותיו. עבודתו המאומצת אכן הזניקה את השוק בצורה יוצאת מגדר הרגיל, אך גרמה פגיעה חמורה לבריאותו של פנחס.
יהודה, אחד העובדים במשרד של פנחס, החליט שהוא חייב לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר. יהודה ידע שהוא חייב למצוא דרך שתצליח להעביר לפנחס את המסר. לבסוף הבזיק במוחו של יהודה רעיון נועז ומקורי, רעיון שהאמין שיש לו סיכוי טוב להצליח.
על מסך המחשב של יהודה התנוססה ההודעה שחיכה לה בקוצר רוח – 'יהודה, גש אליי לפני שתצא מהמשרד היום, פנחס'. יהודה כבש את התרגשותו וניגש למשרדו של פנחס. "שב יהודה", קרא לו פנחס מבלי להרים את עיניו מהקלסר הכבד שהיה על השולחן.
עבר רגע. פנחס סגר את הקלסר, פלט אנחת כאב חרישית והביט בעיניים עייפות ביהודה. "תראה יהודה, עברתי השבוע על דוחות המשכורות של העובדים, וראיתי שבחודשיים האחרונים דיווחת על חמשת אלפים שעות עבודה בכל חודש". פנחס עצר וחיכה לתגובתו של יהודה. "נכון…" אמר יהודה בתמימות, "איפה הבעיה?" פנחס חייך קלות והסביר את המובן מאליו – "בחודש יש חמשת אלפים וארבעים שעות. זה לא הגיוני שעבדת חמשת אלפים שעות בחודש!" פסק פנחס. "למה לא הגיוני?!" המשיך יהודה בהצגה שהכין מראש, "עבדתי חמשת אלפים שעות, ואני מצפה לקבל את המשכורת בהתאם לשעות העבודה המדווחות". פנחס הבין שיהודה לא הולך לוותר. כדי לא לבזבז זמן עבודה יקר בוויכוחי סרק, חתם פנחס את השיחה. "ניפגש אצל ההנהלה".
כשהתחיל הדיון במשרדי ההנהלה, נשאר פנחס לעבוד במשרד. עו"ד מטעמו של פנחס הגיע לשם כדי להוכיח שזה בלתי אפשרי לעבוד חמשת אלפים שעות בחודש. "במשך החודשיים האחרונים ישנת?" שאל אותו עורך הדין. "בוודאי" השיב יהודה. "וגם מן הסתם אכלת?" המשיך לשאול, ויהודה ענה "כן". "וכמה זמן לוקח לך להגיע אל המשרד בכל יום?" "חצי שעה נסיעה לכל כיוון", השיב יהודה. במשך דקות ארוכות שאל העו"ד שאלות שהבהירו את גודל הטעות.
יום למחרת התייצב פנחס בעצמו בדיון הפנימי. 'אני חייב לשמוע בעצמי מה יש לו להגיד', הרהר. כשנכנס פנחס לאולם הדיונים, אמר יהודה: "אף על פי שעורך הדין של פנחס פירט את עיסוקיי, אני מתייצב לגמרי מאחורי דיווח השעות". המנכ"ל נע בחוסר נוחות וביקש: "תסביר לנו בבקשה, איך זה הגיוני?" יהודה הנהן, הפנה מבט לפנחס ואמר: "מכל המחקרים שהוצגו בדיון עולה שללא שינה או מבלי לאכול אי אפשר לעבוד. הארוחות שאכלתי בחודשיים האחרונים שימשו אותי כדי לעבוד בצורה טובה ויעילה במשרד, לכן הן בעצם חלק בלתי נפרד מהעבודה שלי. גם השעות שישנתי הן אלה שמילאו אותי כוחות ואפשרו לי לעבוד. כך גם הקניות, הנסיעות או ההפוגות הקצרות במשך החודש. במקום לעבוד רק בשעות מהמשרד, עבדתי במשך כל היום. ולכן מתבקש שאקבל שכר על כל שעות העבודה שלי…"
בעוד המנכ"ל מלמל משהו על תקנות ודיני העבודה, הפנה יהודה את מבטו אל פינת האולם. חיוך של הבנה עמוקה התפשט על פניו של פנחס ובישר ליהודה שעמד במשימתו.
בפרשתנו מופיע הציווי "ואכלת ושבעת וברכת". חכמים תיקנו לנו ברכות על עיסוקים ומאורעות רבים בחיינו. הברכות מזכירות ומאפשרות לנו לרומם את עיסוקינו בענייני העולם כדי שהם יובילו אותנו לתכלית האמיתית. באופן זה כל מעשה יכול להפוך לבעל ערך ומשמעות בעבודת הבורא.
