באותו בוקר כאשר פתחו האנשים את העיתונים, מיד קפצו מולם האותיות האדומות, שזעקו בכותרות ענק: "אנשים, הקורונה כבר כאן!!!" אף אחד לא ידע כיצד כדור השלג הזה, שהלך וגדל מרגע לרגע במהירות מסחררת התחיל. איש גם לא ידע מהו ההיקף האמיתי של כל הנפגעים, אבל ידיעות חרישיות שזלגו לתקשורת דיווחו על היקף נפגעים עצום באזור העיר חברון, כאשר הנפגעים בחלקם הגדול, היו ערבים. הרשות הפלסטינית הטילה סגר מוחלט על האזור, אין יוצא ואין בא – אבל מגפת הקורונה עדיין התפשטה במלוא העוצמה.
באותו ערב, עלו ענני עשן מחניקים מהמרתף של משפחת אבו חאלף. הנוכחים היו ישובים סביב גלילי נייר מקומטים מקושקשים בערבית צחה ונרגילה מעלת ענני עשן. מועתאז וחליל ישבו על רצפת הבטון האפורה וכססו עטי פיילוט כחולים בעצבנות. ככל שניסו להגיע לתוכנית מעשית, הקשיים שעלו בפניהם רק הלכו והתגברו מרגע לרגע.
"זה לא ילך בשום אופן!" קבע בסוף מועתאז: "השמירה של הישראלים הדוקה מדי על הקברים במערת המכפלה, אנחנו לא נצליח בשום אופן להכניס חומר נפץ לתוך המערה!"
חליל הביט בו בייאוש שהתערב במשטמה עזה: "אין על מה לדבר. אנחנו חייבים לנקום בהם את נקמתם של אחינו הפלסטינים!"
מועתאז גלגל את פיית הנרגילה המצחינה על שפתיו וחייך חיוך מרושע: "לא, חליל. אנחנו נמתין לשעת כושר. אנחנו נפגע בישראלים האלו בדרך בלתי קונבנציונלית בכלל שהם לא יצליחו להעלות בקצה דעתם גם אם הם יחפשו…"
למחרת בבוקר, שוב נפגשו השניים במרתף החשוך. "זהו זה, חליל!" לחש מועתאז בקול נוטף שנאה, "הקץ לניסיונות חוזרים ונשנים. יש בידי את הנוסחה המדויקת והמושלמת ביותר לפיגוע בעל היקף נפגעים ענק, שיוכל לגרום גם לסגר מוחלט על כל הישראלים!"
חליל רכן קדימה בדריכות. מועתאז נעץ בו את עיניו הקטנות, השחורות ואמר: "חיידקי הקורונה!" חליל חשב לרגע ושאל: "איך? הישראלים שומרים היטב מפני כניסת זרים אל תוך השטח הטריטוריאלי שלהם…"
מועתאז קם ממקומו במהירות: "מנהרה, צוללת, מבחנה עם דם של סיני נגוע. יש המון דרכים. אנחנו רק צריכים לחשוב איזו דרך היא הכי מוצלחת…"
חליל חשב עוד רגע וחיוך שטני התפשט על פניו: "אנחנו אפילו לא צריכים להיכנס אל תוך השטח של היהודים. רק שולחים מישהו נגוע להסתובב בחנויות שלפני קבר יוסף ומערת המכפלה. הם יעברו הלאה וידביקו את כל העולם. למדינה כבר לא תהיה דרך לעצור את הקטסטרופה הזו!" הוא הניף את ידו באוויר בהתלהבות: "הגיע זמן הנקמה!!!"
התוכנית נכנסה להילוך גבוה. הודעות מוצפנות ברמת ההצפנה הגבוהה ביותר שקיימת רצו הולך ושוב בין הנוגעים בדבר. לאחר מגעים חשאיים הם הצליחו להכניס לפאתי העיר חברון מבחנה של דם שהיה נגוע במגפת הקורונה. תיק קטן, ירוק, שהכיל בתוכו שמפו שיער תמים נגד קשקשים היה הכספת שבתוכה הועברו שתי המבחנות היקרות. כך שלאחר תוכנית עבודה חשאית ומאומצת הצליחו שתי המבחנות להגיע לידיהם של הטרוריסטים.
ראשי ארגון הטרור חככו את כפותיהם בעונג רב, מעולם לא הצליחו להפיק תחת ידם תוכנית מושלמת שכזאת. רק הדמיון על עוצמת ההיסטריה שתרוץ ברחובות הערים היהודיות כאשר תתגלה התוכנית בשלמותה, גרם להם לפרץ אדרנלין מחודש ולעבודה אינטנסיבית למען המטרה.
שאהיד קטן, מצונן ומעורר רחמים, הועמד על הדשא הירוק שלפני הכניסה למערת המכפלה כשבידיו מונחת קופת צדקה מעלת חלודה. למרבה האירוניה דווקא האנשים שהתקרבו אליו על מנת לתרום לו זכו בנשיפה מצוננת ומדבקת על פניהם. כך שבמקום לקרב לעברם את קופת הצדקה, הוא נשף על פניהם והרחיק אותם – כאשר למעשה הוא הדביק אותם בנגיף.
באותה תקופה למעשה כבר השתולל הנגיף ברחבי הארץ ומאות אנשים כבר נדבקו בו, אבל רצונם של הטרוריסטים היה להוביל לכאוס ולבהלה המונית ברחובות הערים היהודיות.
אחר כך הנגיף עבר הלאה במהירות האור. אמא נשקה לבנה הקטן, לאחר מכן נשקה הסבתא את אותו תינוק שובה לב, הסבתא דיברה עם חברותיה בסופר, ואחר כך כבר לא הייתה דרך לספור את השתלשלות המאורעות.
עד מהרה כבר לא ניתן היה להסתיר את העובדה כי גם כאן, על אף כל הסנקציות המחמירות בנושא, משתולל הנגיף המסוכן ועושה שמות. רשתות תקשורת זרות ברחבי העולם דשו בעניין ודיווחו כי: "רוב הנפגעים כרגע הינם ערבים…"
המשטרה קראה את הציבור לסדר ולבדיקות מעמיקות. החשודים כנגועים הועברו עד מהרה לשטח מסוגר היטב, כאשר הם מבודדים מן העולם.
המסרים שנשמעו מכיוונם של גורמי הביטחון היו אחידים בחומרתם: "העניין בחקירה מתמדת והפושעים יועמדו לדין צדק על פשעיהם, הוטל איפול כבד על החקירה, אך מסתמן כיוון ברור לעברם של הגורמים שביצעו את העוול…"
מועתאז וחליל עקבו במתח ממקום מחבואם אחר החדשות המתפרסמות. כאשר פורסמו שמות הנפגעים, גילו השניים כי אביו של מועתאז, הוגה הרעיון המבריק, ושלושה מאחיו, נדבקו גם הם במגפה נטולת החיסון. אלא שעכשיו, היה כבר מאוחר מדי מכדי לעצור אותה…
כאשר עלו שירותי הביטחון על מבצעי פעולת הטרור, נשאר להם רק להגיע למרתף של משפחת אבו חאלף ולאסוף את גופותיהם של מועתאז וחליל. שני הטרוריסטים שרצו לפגוע ביהודים ולפני כולם, פגעו קודם כל בעצמם ובמשפחתם…
סיפור דמיוני זה, יכול אולי לתת לנו קצת מושגים איזו השפעה ענקית יש למילים שלנו לטוב או למוטב, ממש כמו מגפה. מילה קטנה אחת שנאמרה בחוסר שימת לב, עוברת לה הלאה והלאה, עד שלאיש כבר אין שליטה עליה. אנשים מדברים, מעבירים אחד לשני, ואחר כך, כבר אי אפשר לדעת למי הגיע המידע הזה ומה הייתה ההשפעה שלו על הסביבה…
בפרשת השבוע אנו לומדים על דיני טומאה וטהרה, אדם נגע במשהו טמא ותוך רגע הוא הפך לאדם שיש להיזהר ממגעו, שיכול לטמא אדם וכלים. בדיוק את אותה עוצמה יש למילים שלנו, מילה אחת יכולה לטמא עד היסוד, מילה אחרת יכולה לטהר אדם לעולמים. אם נדע כיצד לשמור נכון על המילים שלנו נוכל לשנות באמצעותן את העולם.
