"הגיע הזמן לשלם לנו על המאמץ!" צעקו המפגינים ונשאו שלטים בידיהם. כבר תקופה ארוכה שההפגנות המשיכו בכל שבוע ללא הפסקה. בכל חמישי בערב היו מתאספים מפגינים סביב ביתו של מייקל קיין, מנהל המפעל לייצור נורות חשמליות. המפגינים היו מוחים בקולי קולות עד שהמשטרה הייתה מפנה אותם בכוח. ההפגנה הייתה משולבת מהתומכים ומהמתנגדים של מייקל קיין, כך שהיה קשה עד בלתי אפשרי להתעלם מההפגנה הקולנית שהייתה מתפתחת גם בין המפגינים עצמם. תומס, שהיה יועץ בבית ספר באזור, עבר לא פעם במקום והבחין במפגינים. באחד הימים כשיצר הסקרנות שלו עלה על גדותיו, הוא התקדם לעבר המחאה הקולנית וקיווה שהם יקבלו אותו בזרועות פתוחות למרות שלא הגיע עם שלט מתריס. "אפשר לשאול על מה אתם זועמים כל כך בכל יום חמישי?" שאל תומס את אחד המפגינים בתמימות. "מייקל קיין לא משלם לנו לפי החוזה את הבונוסים שמגיעים לנו, הוא מעמיס עלינו עוד ועוד מטלות ואנחנו לא מקבלים שעות נוספות!" צרח המפגין באוזנו של תומס כביכול הוא נמצא במרחק קילומטרים ממנו. תומס הבין את המפגינים הזועמים וניסה לחשוב על עצה טובה שהוא יכול לתת למפגין הרתחן הזה. "עזוב, אין סיכוי, מייקל קיין אפילו לא מציץ מהחדר שלו אלינו, הוא לא סופר אותנו ממטר!" אמר מפגין אחר לתומס. שבוע לאחר מכן, החליט תומס לבקר במחנה התומכים. "הם סתם המחאה השקטה מעלילים עליו, אתה יודע כמה מייקל קיין דואג לנו? פשוט עכשיו החברה כרגע נמצאת בקריסה, אז אנו צריכים לחזק אותו על כל הדברים הטובים שהוא עושה לנו!" אמר מפגין שתומך במייקל קיין לתומס. אחרי ששמע את גרסת התומכים, חזר תומס לביתו וניסה לחשוב על פתרון לשני הצדדים, או כיצד הוא יוכל לגרום למייקל קיין 'לרדת אל העם'. ביום חמישי שלאחר מכן, עלה בראשו של תומס רעיון מבריק. הוא נכנס לאוטו והלך להכין כמה דברים לקראת ההפגנה הצפויה. כאשר הגיעה השעה שמונה בערב, החלו האנשים את התהלוכה מול ביתו של מייקל קיין. ובשני צדדי המדרכה נעמדו המפגינים – התומכים והמתנגדים. תומס הבין שזאת הזדמנות: הוא ניגש למפגינים התומכים וחילק להם פלאייר קטן ולאחר מכן, מבלי שהמפגינים התומכים שמו לב, הוא עבר לצד השני וחילק גם להם פלאיירים. מיד לאחר מכן, מיהר תומס לברוח מהמקום לפני שמישהו יעלה על התרגיל שהכין להם. ביום חמישי הבא, הגיעו המפגינים לביתו של מייקל קיין. "חברים, קיבלתם את הפלאייר?" שאל אחד המפגינים בסקרנות. "היה כתוב שמתחילים מחאה שקטה ושהגיע זמן לפתוח דף חדש!" אלא שאז הופיע תומס במקום: "חברים, אני רוצה להסביר לכם משהו – אני הזמנתי את שניכם לכאן ביחד! שני הצדדים ניסו את הדרך המחאה שלהם, אבל ראינו שהיא לא עוזרת. אז אולי בואו ננסה משהו חדש? אבל הפעם נעשה זאת ביחד!" סיים תומס את נאומו. המפגינים הסכימו עם דבריו והלכו אחריו בתקווה שהפעם ההפגנה שלהם תצליח. תומס חילק דגלים ושלטים לכולם והמתח היה מורגש באוויר. כולם בזמן הנכון הרימו את הדגלים ואת השלטים מול ביתו של מייקל קיין, הם עמדו בדממה מוחלטת וקיוו לראות משהו. תומס חיכה חמש דקות, עשרים דקות, חצי שעה, והבין שכנראה זה לא יעבוד כפי שחשב קודם. אלא שאז פתאום דלת השער החשמלי של מייקל קיין נפתחה בפתאומיות, אחד השומרים ניגש לכיוון המפגינים שלא האמינו למראה עיניהם. "בבקשה, מייקל קיין רוצה לראות אתכם, הוא מבקש שתישלחו אליו כמה נציגים", אמר השומר למפגינים. הם התארגנו בזריזות ומינו את תומס לעמוד בראש המשלחת ונכנסו לביתו של מייקל קיין. כשנכנסו למשרדו של מייקל קיין, צעד תומס לעברו ולחץ את ידו. "אתה
לא מהמפעל שלי, נכון?" שאל את תומס. "נכון, אני יועץ בבית הספר, אני רק רציתי לעזור לאנשים שנמצאים כאן!" ענה תומס. "תקשיב, אני התכוננתי לעוד לילה של הפגנות, אבל פתאום ראיתי שאין שום רעש, הייתי סקרן לצאת ולראות מה קורה. וכשהסתכלתי הבחנתי פתאום בשלטים ובדגלים הלבנים, שלא היה כתוב עליהם כלום…" אמר מייקל בהתרגשות, אלא שתומס קטע אותו באמצע: "מה זה עשה לך שראית את השלטים הריקים ואת הדגלים הלבנים?" שאל בסקרנות. "זה נתן לי הרגשה שרוצים לפתוח איתי דף חדש, לא יכולתי לסרב לדבר כזה, במיוחד שכל העובדים שלי התאחדו למען הדבר הזה!" סיים מייקל את דבריו. נציגי העובדים התיישבו עם מייקל למשא ומתן זריז, שבסיומו יצאו ממנו מחויכים. כך המחאה השקטה של תומס, הצליחה לנצח את הצעקות ואת חומת הניכור ולפעול באמת למען עובדי המפעל…
פעמים רבות אנו מבחינים בדברים שאיננו מסכימים איתם והאינסטינקט הראשוני של כל אחד מאיתנו, הוא לזעוק, למחות ולצעוק בתקווה לשנות את הדברים. אבל אם נחשוב פעם שנייה על צורת המחאה וננסה לשנות את המציאות בצורה שקטה ומכובדת, סיכויי ההצלחה שלנו
גדלים בצורה משמעותית, כי למחאה שקטה ומכובדת יש כוח גדול יותר לפעול ולשנות מול האנשים שיש להם את הכוח לשנות את הדברים.
