אגדה פולנית וותיקה, מספרת על הרבי מפרובינקה ששמו נודע כאיש אלוקים קדוש שברכותיו מתקיימות ותפילותיו אינן שבות ריקם. מכל קצוות הארץ היו מגיעים כדי להסתופף בצילו ולקבל את עצתו בכל נושא ועניין. שמשו החרוץ ר' שמשון פומרנץ היה מנווט את התור העצום שהשתרך מחוץ לדלת חדרו של הרבי ושמר ביד רמה על הסדר הטוב. מדי שבת היה הרבי עורך את שולחנו למאות חסידים ואורחים, כאשר פסגת הסעודה היה ה'חידוש' – דבר תורה מיוחד, חריף ומפולפל שהותיר את כל שומעיו פעורי פה והעניק להם מתיקות אמיתית בעבודת השם.
באחד הימים קרא אליו הרבי מפרובינקה את שמשו הנאמן ואמר: "אני רוצה שתכין את הכרכרה והסוסים לנסיעה ארוכה. כיוון שהחורף עדיין בעיצומו, על גלגלי הכרכרה להיות מחוזקים כיאות על מנת שיעמדו בטלטולי הדרך". השמש הצעיר נאלם דומיה לרגע, שכן הרבי לא היה רגיל לעזוב את חסידיו לפרק זמן ארוך, בוודאי לא בפתע פתאום, אך חזקה עליו הוראתו של הרבי ובהתאם למשפט שהיה שגור על פיו: "על הרבי לא שואלים שאלות", הוא לקח את העגלה והסוסים ליאצ'ק מתקן העגלות.
לאחר שיאצ'ק שימן היטב את צירי העגלה, חיזק את דפנותיה במסמרות והתקין את פרסות הסוסים, שמשון נכנס אל הקודש פנימה ובישר לרבי שהעגלה מוכנה למסע ארוך. הרבי הודה לו, ארז מעט ספרים, נשק למזוזה ועלה יחד עם משמשו לעגלה. "לאן נוסעים?" שאל אנדריי העגלון בקול עמום מעבר לשפמו העבות. הרבי הושיט את ידו אל כיסו הפנימי, שלף משם פתק והקריא את שם המקום: "אוליבקה". אנדריי גירד את פדחתו בבלבול: "אוליבקה? לא מכיר מקום כזה…"
הרבי עצם את עיניו והורה לעגלון לנסוע לפלך פוליאטובה ושם לברר דרכי הגעה מדויקות יותר. שמשון זקף גבה בתימהון, פלך פוליאטובה היה במרחק שלושה ימי נסיעה מפרובינקה. חישוב קצר העלה שהרבי לא ישהה בשבת עם חסידיו, מאורע שהיה חריג ונדיר לכל הדעות. העגלון הצליף בסוסים והשלושה יצאו בדהרה אל מסעם הארוך והמתיש.
לאחר שמצאו את אוליבקה והתמקמו בפונדק המקומי, נפוצה השמועה כי צדיק בא לעיר ותושבי העיירה הגיעו לקבל את ברכתו. רב העיירה גם הגיע להקביל את פניו, המתיק עמו סוד והזמין אותו לשהות בביתו בשבת ולהתפלל בבית כנסת המרכזי יחד עם חשובי וטובי העיר.
הרבי הודה לו, אך סירב בנימוס והביע את רצונו להתפלל דווקא בבית הכנסת של בעלי המלאכה הפשוטים. רב העיירה ניסה להפציר בו ולשכנע אותו: "בית הכנסת הפשוט מוזנח ובלוי ואינו מתאים לכבוד התורה", טען שוב ושוב, אבל הרבי נשאר איתן בהחלטתו.
בעלי המלאכה והאיכרים שמחו מאד לכבד את הרבי בצל קורתם הצנועה והתחזקו מדרשתו חוצבת הלהבות. הכל התנהל למישרין עד המקרה המוזר של החתן והמפטיר.
חצק'ל הגבאי דפק על הבימה וקרא בקול גדול: "יעעעעמוד החתן…" או אז בחור צעיר וביישן קם ממקומו בגמלוניות וניגש אל ספר התורה. הוא בירך, הציבור ענה אחריו אמן והוא החל לקרוא. באותו הרגע הרבי מפרובינקה שלא הסיר את עיניו מהחתן מהרגע שקם ממקומו, החל לדפוק על השולחן בהתלהבות הולכת וגוברת.
הציבור ההמום הביט ברבי כלא מאמין, מרוב רעש הדפיקות לא ניתן היה לשמוע אפילו את קולו של החתן. רק כאשר החתן סיים את ברכות ההפטרה הרבי סיים גם הוא את דפיקותיו והתעמק בסידורו. המקרה המוזר הפך לשיחת היום ברחבי העיירה המנומנמת. השמועה נופחה כמיטב המסורת וכל אחד פירשן את המעשה מזווית דעתו האישית.
"אני שמעתי שקטרוג גדול מאוד בא על עיירתנו וזו הסיבה שהרבי בא במפתיע, דפיקותיו הם בעצם מחיית המקטרג", הסביר בידענות זעצל החנווני. "אם ככה למה דווקא ב'מפטיר'?" הקשה עליו לוי הקצב, אבל זעצל הניף את ידו בהתלהבות וענה: "בדיוק זה הזמן! כדי לרמז על כך ש'נפטרנו' מהצרה המרחפת מעל ראשנו…" אך כאשר שאלו את הרבי ישירות הוא רק חייך במלוא פיו והרים את ראשו והניע אותו כאומר איני יודע.
במוצאי השבת לאחר שנפרדו מבני העיירה ויצאו למסעם בדרך חזרה לפרובינקה, הרהיב עוז שמשון ושאל את הרב לפשר המעשה המוזר. הרבי שקל כמה רגעים ולבסוף ענה: "ראה, החתן שניגש למפטיר הגיע אליי בתחילת השבוע לבקש את ברכתי לרגל חתונתו. אך הוא גם שטח בפני דאגה שהדירה שינה מעיניו. הוא לא זכה ללמוד כראוי את טעמי המקרא והוא בקושי מצליח לנגן את הפסוקים בצורה שמתקבלת על האוזן וכיוון שחמיו שהוא אדם קפדן במיוחד נמצא שם במניין של בעלי המלאכה, הוא חושש מאד מתגובתו.
זאת הסיבה שנסענו לאוליבקה לשבת ולכן התפללנו דווקא בבית הכנסת של בעלי המלאכה, זאת גם הסיבה שדפקתי בעוז על השולחן. על מנת להסיח את הדעת מקריאתו של החתן וכדי להאפיל על קולו שלא יתבייש חלילה בעיני חמיו הקפדן. "הנה ברוך ה' זכינו לשמח חתן וכלה", סיים הרבי את הסברו המפתיע שפתר לשמשון בבת אחת את כל השאלות…
***
חז"ל מלמדים אותנו: "אל תדון את חברך – עד שתגיע למקומו". פעמים רבות אנחנו רואים התרחשויות שאיננו מבינים אותם. אבל ברגע שנדע מהי הסיטואציה שבה אלה שמסביבנו נמצאים, נוכל להבין את המתרחש. ולכן עלינו לדון את חברינו לכף זכות גם כאשר איננו מבינים את הקורה מסביבנו.
