רוברטו וסנטיאגו היו אחים תאומים. מאז שירשו מאביהם את מפעלי הטקסטיל שהיו בבעלותו, העסקים הלכו ופרחו דווקא בגלל רוברטו שהיה הבכור מהאחים וניחן בחוש עסקי מפותח. הוא ידע להתנהל בצורה כלכלית נבונה ואחראית – בשונה מסנטיאגו, אחיו הצעיר יותר שהיה מפוזר, בזבזן גדול ובעיקר לא ידע מאומה בעולם העסקים.
את אחת ההצלחות הגדולות שלו בעסקי המסחר תלה רוברטו דווקא בעוזר האישי הצמוד שלו – פדרו, שהיה נאמן לו בכל ליבו. בשונה מרוברטו, שהעריך וכיבד את פדרו העוזר המסור, סנטיאגו תיעב אותו בכל ליבו ורק חיכה לרגע הנכון שבו יוכל להעיף את פדרו מעמדת המפתח שבקרבת רוברטו. הוא היה מחרחר בקביעות סיפורי בדים על פדרו ומספר כיצד הלה שולח את ידו בכסף של המפעלים בכל הזדמנות, אבל רוברטו, שידע היטב על קנאתו של סנטיאגו לפדרו, לא התייחס לדברים והיה פוטר אותו בקביעות בהתעלמות מוחלטת.
באחד הימים התגלתה מעילה גדולה בכספי המפעל שבדרום המדינה. סכום ענק של מאות אלפי פזוס נעלם מקופת המפעל בלילה חשוך, נטול ירח. חומרת הגנבה הייתה משמעותית במיוחד לאור העובדה שחסרונו של סכום שכזה יכול למוטט את המפעל. רוברטו יצא כמובן בבהילות למפעל בדרום כדי לערוך בדיקה מקיפה ולגלות את הגנב שמעל בכספים.
לאחר שלושה ימים חזר רוברטו רותח מזעם ובידיים ריקות. לא הייתה שום אפשרות לאתר את הגנב, והסכום נעלם במיומנות מפליאה, כביכול ידע הגנב מראש על קיומו של הסכום בקופת המפעל, ואולי אף היו ברשותו המפתחות לכספת.
"אני אומר לך, רק פדרו יכול לגנוב ממך את הכסף. אני אומר לך את זה כבר שנים ואתה לא מתייחס!" חזר סנטיאגו השכם והערב על נאומו הקבוע באוזניו של אחיו הבכור. "אין סיכוי, פדרו תמיד נותן את הלב והנשמה!" טען רוברטו בלהט.
לאחר ימים ארוכים שבהם הרעיל סנטיאגו את אחיו לגבי עוזרו המסור, הוא הודיע לו שיבדוק את העניין ברצינות ומכאן ואילך אינו מעוניין לשמוע עוד מילה נוספת בנושא.
לאחר יומיים התייצב רוברטו בבקתתו של דייגו – החוקר הוותיק שפרש לפני תקופה קצרה לגמלאות לאחר שבמשך שנים ארוכות היה אימת הפושעים בכל המחוז. הוא ביקש ממנו: "כבר שנים שאחי הצעיר סנטיאגו טוען שפדרו גונב מקופת המפעל. אני לא מאמין לדברים ואפילו חושב את ההפך. לדעתי סנטיאגו הוא זה שגונב ממני. זאת הסיבה שאני פונה אליך – כדי שתבצע חקירה מקיפה בעניין, ואם סנטיאגו גונב ממני, מאחיו הבכור, בשבילי זאת תהיה הזדמנות להרחיק אותו ממפעלי הטקסטיל למשך שנים ארוכות".
דייגו צקצק בלשונו, בעוד רוברטו מנופף לפניו בערמת שטרות תפוחה. הוא הבטיח לטפל בנושא בהקדם, וכבר למחרת ראו אנשי המפעל את דייגו מסתובב ברחבי מפעלי הטקסטיל וחוקר בתשומת לב את המתרחש ברחבי המפעל.
לאחר ימים מספר התייצב דייגו במשרדו של רוברטו ואמר בקול מסתורי: "גיליתי את זהותו של הגנב!" רוברטו נדרך, ודייגו המשיך: "לצערי, אין מנוס מלאמת את חששותיו של סנטיאגו, אבל פדרו, 'העוזר הנאמן' שלך, הוא זה שמעל בכספי המפעל בדרום המדינה!"
"אני לא מאמין!" שאג רוברטו בזעם: "הוכחות בבקשה!" דייגו שלף מתיקו זוג כפפות כתומות, נפנף בהם מול רוברטו ואמר: "הכפפות הללו היו זרוקות בפח האשפה מחוץ למפעל. אתה יודע להסביר לי איך זוג הכפפות הללו הגיע לפח האשפה שמחוץ למפעל בדרום המדינה?"
"פדרו!" שאג רוברטו, והעוזר התייצב מייד בפתח המשרד. "כן, אדוני!" רוברטו הצביע על זוג הכפפות שבידי דייגו ושאל: "הכפפות האלו, אתה מכיר אותן?"
"כן אדוני, הן שלי. היכן מצאתם אותן?" דייגו חייך חיוך של מנצחים ואמר: "הן נמצאו מחוץ למפעל שבדרום המדינה, אתה יודע להסביר איך הן הגיעו לשם?"
"לא!" אמר פדרו והחוויר. "רגע, אתה רומז שאני מעלתי בכסף?" דייגו פרץ בצחוק גדול. "מי אמר שאני רומז? קדימה, תספר לנו איפה הכסף!"
פתאום, בתזמון מדויק, משל היה לו מידע מקדים, התפרץ סנטיאגו לתוך המשרד והחל לצעוק על פדרו: "גנב, תחזיר את הכסף!"
רוברטו ישב מאחורי השולחן שלו, סמוק פנים, ועקב אחרי צעקותיו של סנטיאגו, בעוד פדרו מנסה לגונן על עצמו. "אני אעשה לכם סדר בדברים!" נשמע פתאום קול בס מאחורי דייגו. הוא הסתובב אחורה לרגע ומייד החוויר. מאחוריו עמד לאונרדו פיזוטו, אחד החוקרים הטובים במדינה, שנכנס בהפתעה למשרד. "אז ככה, בואו נעשה סדר: מי שגנב את הכסף זה לא פדרו אלא דייגו! אז במקום להאשים את הקורבן, אני מציע שתתחיל לזמר ולספר לנו היכן נמצא החלק שלך בסכום הגדול שגנבת מהמפעל!" הוא נעץ בסנטיאגו מבט מצמית והמשיך: "והשותף השני של דייגו הוא סנטיאגו, שקיבל חצי מהכסף בתמורה להשתקת המעילה והפללתו של פדרו. באמצעות הגנבה סנטיאגו הרוויח שני דברים: הוא גם יצליח להתפטר מפדרו שנוא נפשו וגם להרוויח סכום כסף יפה מהצד…"
סנטיאגו פרץ בבכי, הוא ניגש לאחיו שלא חנן אותו במבט, וסיפר היכן החביא את הכסף. "סלח לי בבקשה!" אמר בדמעות. דייגו עוד ניסה להכחיש. אבל כשהבין שסנטיאגו יספר את הכול, הוא הודה במקום והובל על ידי השוטרים לבית הכלא. "ביום שראיתי את סנטיאגו ודייגו מטיילים יחד, הבנתי שמשהו נרקם ביניהם", הסביר רוברטו. "אבל במקום לקחת את החוקר, לקחתי חוקר שיחקור את החוקר ויגלה מי הם הגנבים האמיתיים…" ואמר לפדרו: "לך אין מה לחשוש, אני מכיר את הלב שלך – מי שמסור ונאמן ונותן את הלב, אני סמוך ובטוח שלא ימעל באמון שלי לעולם".
בפרשת פקודי אנו קוראים על הקמת המשכן. חז"ל מלמדים אותנו שכל יהודי יכול לבנות משכן אצלו בלבבו פנימה, ברגע שיקבל עליו את עול מלכות הבורא, יאמין בו באמונה שלמה ויקיים את התורה ומצוותיה, מכיוון ש'בלבבי משכן אבנה' כל יהודי יכול להקים בלב שלו משכן לשכינה ולהשראת הבורא.
