השמש עמדה באמצע הרקיע כאשר בוב הגיע לבית הקפה של הכפר. "בוקר טוב, בוב!" צחקו החברים. "אתה מודע לעובדה שעוד כמה שעות השמש שוקעת? במה תעבוד היום?" בוב נאנח ומיהר להזמין לעצמו ספל קפה רותח. "אתם צודקים, אני חייב למצוא לעצמי עבודה בדחיפות, בקצב הזה בקרוב מאוד כבר לא יהיה לי מה לאכול…" מקאולין בעל בית הקפה נעמד מול בוב בתנוחה מאיימת. "אם אנחנו כבר מדברים, אתה חייב לי המון כסף! מה קורה לגבי החוב הזה?"
"אני אשלם לך אותו בקרוב!" השיב בוב, אבל מקאולין משך בכתפיו: "רק שתדע בוב, אם לא תשלם בקרוב, תשלם על זה ביוקר בשטיפת כלים ובניקיון הרצפה!" הוא תפס את בוב בצווארון החולצה והשליך אותו החוצה ממדרגות בית הקפה.
"אתה רואה?" התריס אנדי כנגדו, ברגע שיצא החוצה אחריו: "מתי תעשה עם עצמך משהו? אתה מבזבז את זמנך לחינם, לך תעבוד למחייתך ותרוויח כסף!"
"נכון אתה צודק!" הוריד בוב את ראשו בתסכול ולפתע הרים אותו בחזרה בנחישות. "אבל אני חכם, יש לי הרבה שכל בראש, אני רק צריך להשתמש בו ולהפעיל אותו! רק מהחכמה שלי אני יכול לעשות הרבה כסף בלי שאני אצטרך לעבוד עבודת כפיים כמוכם…"
"בבקשה!" התיזו החברים בבוז: "יש לך את היכולת להראות לנו את החכמה שנמצאת בראשך? אתה מוזמן!" בוב הניד בראשו. "קדימה חברים. מה תתנו לי אם אוכיח לכם?" אנדי קפץ ראשון ממקומו: "אם תוכיח לי שאתה מסוגל לעשות כסף מהחכמה שנמצאת בראשך, אני אשלם את כל החוב שלך לבית הקפה!"
"מקובל!" הודיע בוב והניח את ספל הקפה. "אבל כרגע אני מתחיל עם מקאולין, אני עוד אראה לכם עד מחר בערב, שאכלתי ארוחה דשנה בביתו של מקאולין בעל בית הקפה!" מחיאות כפיים סוערות נשמעו מכל עבר והחברים התמוגגו מהבדיחה המוצלחת, אבל בוב היה רציני בהחלט. הוא קם לעבר השמש הקופחת וחשב על הצעד הבא שיוכל לעשות כדי לעמוד בהתחייבותו לעיני כולם. לאחר מספר דקות, הוא פנה ימינה ועשה את דרכו לעבר בעל חנות הירקות המקומית – פיטר, שהיה ידוע כשונאו הגדול של בעל בית הקפה. "בוקר טוב, פיטר!" אמר בוב בחביבות. "מה שלומך היום?"
"שלומי מצוין. מה אתה רוצה ממני, בוב?" שאל פיטר בחשדנות. "יש לי שאלה אליך, פיטר. אם אומר לך שאצליח להיכנס לביתו של מקאולין המתחרה שלך, לאכול ארוחת צהריים על חשבונו ולצאת משם בלי שהוא יעשה לי מאומה. מה תיתן לי בתמורה?"
"אעניק לך חמישים דולר במתנה!" נדלקו עיניו הגדולות של פיטר. "אבל איך תעשה זאת? מקאולין אינו טיפש, הוא יקלוט את הכוונות שלך מיד!"
"אל תדאג, אמנם הוא לא טיפש. אבל הוא חמדן גדול…" השיב בוב, בראשו כבר נרקמה תכנית והוא המתין לבוקר שלמחרת כדי להוציא אותה אל הפועל.
למחרת בבוקר מוקדם, הוא פנה לביתו של מקאולין ודפק בדלת. הדלת נפתחה ומקאולין הופתע לראות אותו בבוקר השכם: "מה קרה בוב, באת לשלם?"
"לא, עדיין לא!" אמר בוב: "אני יכול לשבת בבקשה?" מקאולין החווה בידו: "שב! רק דבר בזריזות, זמני יקר!" בוב חייך, התקרב לעברו ושאל: "שאלה לי אליך מקאולין, כמה שווה חתיכת זהב בגודל כזה?" הוא קמץ את אגרופו ונופף בו מול עיניו הפעורות של מקאולין. "אתה בטוח במה שאתה אומר?" תהה הלה ובוב הנהן בראשו. "ואילו הייתה לי חתיכת זהב בגודל שני אגרופים, כמה היית מוכן לשלם עבורה?"
מקאולין נופף למשרת והלה החל להגיש מטעמים לפני בוב הרעב שאכל מכל הבא ליד. "תאכל בוב, תאכל. הרי אנחנו חברים! רק תגיד לי היכן נמצאת חתיכת הזהב הזאת!" בוב נפנף בידיו בביטול. "מה אם הייתי אומר לך שיש לי חתיכת זהב בגודל הראש שלך? כמה היית מוכן לשלם עבורה?"
עיניו של מקאולין נדלקו כמו שני פנסים והוא מיהר להגיש לשולחן בקבוק משקה חריף. "תשתה בוב, תשתה! אבל איפה אתה מחביא את כל הזהב הזה?"
בוב סיים לשתות והביט בחיוך לעברו של מקאולין. "אני לא אמרתי שיש לי את הזהב, רק שאלתי כמה היית מוכן לשלם עבורו!" קצף עלה משפתיו של מקאולין ברגע שהבין שבוב עשה ממנו צחוק ועוד אכל על חשבונו. "תסתלק מכאן! אני עוד אראה לך מה זה להתעסק איתי, טיפש צעיר!" אבל בוב עמד שם וחייך: "ובכן אדון מקאולין, אני ממש לא טיפש. בזכות הארוחה על חשבונך, מחר ישלמו לך את החוב שלי ועוד בנוסף ארוויח חמישים דולר על הזכייה שלי בהתערבות!" אמר מול פרצופו ההמום של בעל בית הקפה ועזב את המקום…
אילו מקאולין לא היה ממהר להשליך את בוב מכל המדרגות, קרוב לוודאי שהצרה הזאת לא הייתה נוחתת עליו. פעמים רבות אנחנו פועלים מתוך תחושת בטן מבלי להפעיל שיקול דעת. לבוב הייתה את היכולת להרוויח כסף ביושר, אבל התנהגותו של בעל בית הקפה שמיהר לנקום בו על החוב שצבר גרמה לו לחשוב על דרך אחרת כיצד להחזיר את חובו. אם נחשוב לפני כל צעד, נעצור לרגע ונחשוב בהיגיון, קרוב לוודאי שתוצאות רבות מדברים שעשינו היו נמנעות, או לחילופין מתנהלות בצורה שונה.
