שלום לכם. שמי עידו, ולא מזמן חגגתי את יום הולדתי ה-16. אני לומד בכיתה י"א בתיכון תורני במרכז הארץ, וחשוב לי לשתף אתכם בהתמודדות קשה שנאבקתי בה תקופה ארוכה ולשמחתי עברתי אותה בהצלחה.
כבר מילדות אני מתמודד עם השמנת יתר. זה לא קל להיות ילד שמן. במשך שנים ארוכות ספגתי עקיצות ועלבונות. ניסיתי דיאטות שונות, אך הן לא צלחו.
ערב אחד פגע בי חבר בחדר האוכל מול כל התלמידים. הלכתי לחדרי פגוע עד עמקי נשמתי ונזרקתי על המיטה בבכי של תסכול וייאוש. הרגשתי שהעולם אכזר כלפיי. הייתי שקוע בכאבי ולא הבחנתי ביאיר, חבר החדר שלי, שנכנס פנימה. הוא ניגש אליי ואמר: "עידו, אני לא חושב שמגיע לך לסבול. אתה צריך לדבר עם איש מקצוע על התמודדות הזאת ולראות איך אתה יכול לעבור אותה בשלום. כדאי לך לגשת ליוסי, המטפל שמגיע לכאן פעם בשבוע. אני מאמין שהוא ידע להקשיב, להבין את הקושי שלך, ובעיקר לתת לך כוחות להתמודד…"
"תודה", אמרתי בקול צרוד וחלש. "אחשוב על זה".
חלפו יומיים מאז התקרית. יאיר לא הרפה ממני, ולבסוף אזרתי אומץ וביקשתי להיפגש עם יוסי. בתחילה חששתי מאד, אבל יוסי הפתיע אותי וביקש ממני לדבר רק על מה שנכון ובטוח עבורי לדבר עליו. הוא גילה התעניינות כנה ואמיתית ורק שאל: "עידו, איך אתה מרגיש כרגע?"
"על הפנים!" הגבתי. יוסי ביקש ממני להצביע על הרגש הכי חזק שאני מרגיש. "אני חושב שאני מפחד", השבתי, ויוסי הנהן בראשו. "פחד הוא רגש חזק, אתה יודע להצביע לי איפה נמצא הפחד?" בתחילה הנהנתי בראשי לשלילה, ולבסוף אמרתי: "בכל הגוף".
"האם תרצה לפרט בשבילי ממה אתה מפחד?" שאל בעדינות. התחלתי לתאר את הסבל שאני חווה מההשמנה שלי. את הפגיעות מהחברים והניסיונות הכושלים לרדת במשקל. סיפרתי על ההערות והעצות מהמשפחה. כל מילה שאמרתי סחטה עוד דמעה מעיניי. סיפרתי על דחייה חברתית מתמשכת, על בדידות ולילות כואבים, קושי בבחירת בגדים ודימוי עצמי נמוך. "אני מפחד שאשאר כמו שאני היום, אין לי חשק וכוח לכלום…"
בזמן שדיברתי יוסי הביט בי בשקט. אף אדם אחר לא הקשיב כך לפניו. הוא חיכה שאסיים לדבר, התקרב מעט ואמר בקול שקט: "עידו, אתה יכול להיות גאה בעצמך על כך שחלקת כאב כה גדול ולא המשכת לאגור אותו בלב. תיארת מאבק ארוך וקשה שגורם לך בושה גדולה, סבל ואובדן תקווה. דיברת על פחד ממצב לא משתנה, חרדה מדחייה ובדידות". הנהנתי בראשי בהסכמה. "אתה יודע עידו, יש בגופנו שתי מערכות עיקריות. המערכת האינטלקטואלית, שהיא חלק החשיבתי והבוגר, והמערכת הרגשית, שהיא חלק הישרדותי ילדותי. באיזה חלק לדעתך הפחד יותר מורגש?"
"מה זה משנה?" שאלתי, ויוסי הסביר: "המערכת הרגשית שלנו חזקה ודומיננטית ומשתלטת על מערכת ההיגיון והחשיבה. יש בזה צדדים חיוביים וגם צדדים שליליים. מי לדעתך מנהל אצלך את הפחד, הרגש או השכל?"
הקשבתי בשקט, אבל לפתע הבנתי על מה הוא מדבר: שמתי לב שיש בתוכי שני קולות. קול אחד הוא אופטימי, והוא מעודד אותי לראות את הצד החיובי ולהוכיח לי שאני לא לגמרי דחוי ובודד, מכיוון שיש לי עדיין כמה חברים טובים ויש לי הישגים מסוימים בתחום הלימודי. זהו קול שמעודד אותי להמשיך ולהאמין שאצליח לרדת במשקל ולנצח את הקושי. לעומתו, יש קול מייאש ומתסכל, שגורם לי להתבייש בעצמי ולהרגיש שכולם נגדי.
"אני מבין שאם אצליח לתת מקום לקול ההגיוני והשפוי, אצליח להתמודד עם האתגר הזה ואצליח בו", אמרתי. יוסי חייך ואמר:" עידו אני מאמין שאתה רוצה להתמודד ולהצליח, תדע רק מתי להקשיב לקול הנכון והאמיתי. ותודה שחלקת את זה איתי, אני מאמין שעכשיו זה הרבה יותר קל…" חייכתי, הרגשתי את תחושת ההקלה.
נדרש הרבה אומץ כדי לדבר על המאבקים שלנו, אבל כשמישהו מציע תמיכה ומוכן להקשיב לכם, נצלו זאת. אל תשמרו שום דבר מעיק בלב, ואם יש צורך בקשו עזרה מקצועית כדי לטפל בבעיה ולפתור אותה.
