אמרו חכמים: "לא יסקל אדם [אבנים] מרשותו לרשות הרבים!
—
מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים.
ומצאו חסיד אחד, אמר לו:
ריקה, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך, לרשות שלך?!
לגלג עליו.
לימים, נצרך למכור (את) שדהו, והיה מהלך באותו רשות הרבים, ונכשל באותן אבנים [שהוא עצמו השליך].
אמר: יפה אמר לי אותו חסיד, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך."
(תלמוד בבלי, בבא קמא דף נ')
*
בתינו נקיים ומסודרים, ואנו משתדלים לשמרם כך, נמנעים מללכלך ולהזיק לרכושנו הפרטי. זה הרי "שלנו"… אבל למרבה הצער, אנשים רבים מזלזלים בשטח הציבורי וברכוש הציבורי, משליכים פסולת ולכלוך, ולעיתים אף גורמים נזק ממשי. התחושה היא שמה שאינו שייך לי באופן ישיר, אינו שלי כלל.
ואולם האמת היא שמה ששלנו הוא בסופו של דבר זמני. איש אינו מבטיח לנו שרכושנו יישאר ברשותנו לעד. המציאות מלמדת שדבר אינו נותר בבעלותנו לאורך זמן… אנו מקבלים מתנות מהבורא, והן מופקדות בידינו כפיקדון בשביל שנשתמש בזה בצורה טובה ומועילה.
לעומת זאת, מה ששייך לכלל יהיה תמיד חלק מנחלתנו, שכן בסופו של דבר אנו חלק משלמות אחת. כולנו אברים שונים של אותו גוף. וכל מה שקיבלנו בעולם נועד לכולנו.
כשאדם מלכלך את הרחוב, הוא מלכלך את הדרך שבה גם הוא, חבריו ובני משפחתו צועדים… כשמפעל מזהם את הנחלים, אין הוא מזהם רק עבור אחרים – גם למשפחות בעלי המפעל יש ילדים שיסבלו מהמים המזוהמים. והדוגמאות רבות מספור.
בפרשה זו עוסקת התורה בהרחבה בדיני נזיקין, שנועדו להסדיר את יחסי האדם וסביבתו. בין היתר דנה היא בנזקי "בור" – נזק הנגרם ממכשול שהניח אדם ברשות הרבים, ומטילה את האחריות על מניח המכשול.
התורה מלמדת אותנו לקחת אחריות, לא רק על מה ששלנו, אלא גם על המרחב הציבורי, לנהוג באכפתיות ולחנך את צאצאינו לייקר ולשמור את העולם, כך שסביבתנו תהיה מקום טוב ונעים למחיה עבור כולנו.
כולנו חולקים את הכדור הזה, ולפיכך איש אינו יכול להוציא עצמו מן הכלל. לכל מעשה שלנו יש השפעה על הסביבה כולה.
והדברים נכונים לא רק ביחס לנזק סביבתי מוחשי, אלא גם לנזק רוחני. למעשים שלנו, לדיבורים שלנו, ואפילו למחשבות שלנו יש השפעה חיצונית גדולה.
ואם מבקשי טוב אנחנו וחפצים בעולם טוב יותר, ראוי שנקרין מעצמנו אך ורק טוב.
