סימון קרא בייאוש פעם אחר פעם את הדו"חות הכספיים של החודש האחרון וגרד בראשו בעצבנות. מפעל הנייר שבבעלותו נקלע לאחרונה לקשיים כלכליים ולא הצליח להתאושש למרות כל המאמצים הרבים שהשקיע כדי להעלות אותו על דרך המלך. סימון היה אובד עצות, לראשו התגנבה מחשבה שאולי הוא היה צריך לשמוע לעצתם של כמה מידידיו שיעצו לו 'לעגל פינות' בכל מיני עניינים, גם אם הדבר לא ממש מסתדר עם היושר והצדק, אבל סימון שהיה ישר כמו סרגל לא הסכים אפילו לשמוע על כך. בדמיונו הוא כבר ראה את שערי המפעל נסגרים לאחר שלושים שנות פעילות ודמעות נקוו בזויות עיניו. פחות כאב לו על עצמו, הוא בעיקר ריחם על עשרות הפועלים שיצטרכו למצוא מקום עבודה חדש, שהרי מי כמוהו יודע שרבים מהם יישארו בביתם. לפתע נשמעו דפיקות חזקות מכיוון הדלת, סימון קם ממקומו ולהפתעתו גילה בפתח שני שוטרים חמורי סבר: "האם אתה סימון בן-אבו?" פנה אליו הבכיר שבהם והוא הנהן בראשו בחשש. השוטרים ביקשו ממנו תעודת זהות והושיטו לעברו צו חקירה – סימון החל לקרוא את הדף והחל להחוויר. "עליך להצטרף לאנשי המשטרה לצורך חקירה דחופה, אי ציות לצו זה הוא עבירה פלילית!" הסתיים הצו שאיים למוטט עליו את השמים.
סימון שכנע את עצמו כי מדובר בטעות, אבל כשהגיע לתחנת המשטרה והובהרו לו החשדות הקיימים נגדו, התברר שלא מדובר בטעות. הוגשה נגדו תלונה שבמפעל שבבעלותו מתרחשים דברים בניגוד לחוק, כגון העלמות מס וגניבת כספם של עובדים תמימים. סימון לא הצליח להבין מי האיש האכזר שהתלונן עליו, אבל לאחר מחשבה מעמיקה הוא הגיע למסקנה, שהיחיד שיכול לעשות זאת הוא איווט שהיה מנהל הרכש של המפעל ופוטר לאחר שמעל בכסף שהופקד בידיו, אבל החוקר שישב מולו לא ממש האמין לטענותיו שהתלונה הינה המצאה בגלל נקמה אישית.
'אני חייב הוכחה מוחצת, כדי להוכיח את יושרי האישי!' חשב סימון לעצמו וייגע את מוחו במחשבה כיצד להוציא זאת לפועל, ואז לפתע הבריק במוחו רעיון. ברגע הראשון הוא דחה אותו על הסף, אבל מהר מאוד הבין שבמצב שבו הוא נתון כעת אין לו מה להפסיד: "אכפת לך לעשות לי טובה קטנה?" פנה סימון לחוקר, הוא לא המתין לתשובה והמשיך: "אם תוכל ללכת בבקשה למרכז הקניות הסמוך ולרכוש מספר חבילות של נייר טואלט מחברות שונות, אני מאוד אודה לך!" החוקר היה מופתע מהבקשה המוזרה, אבל סימון כבר שלף מכיסו שטר של מאתיים שקלים והושיט לו אותו. החוקר הקשוח היסס לרגע, אבל לבסוף הסכים ויצא מן החדר. הוא ביקש מאיש התחזוקה של התחנה לבצע עבורו את הקנייה המוזרה ולאחר שחלפו מספר דקות שב החוקר אל החדר עם חבילות הענק של גלילי הנייר: "נו, מה עכשיו?" פנה לסימון בלגלוג. "אולי אתה צריך את כל הנייר הזה כדי לנגב את הדמעות? או שמא את הזיעה הקרה לאחר ההאשמות הקשות?" הוסיף החוקר ללגלג. סימון בלע את עלבונו בדומיה, הוא לא התמהמה לרגע ושלף גליל אחד מתוך החבילה הראשונה: "בוא תראה משהו מעניין!" אמר לחוקר: "כאן על האריזה מופיע כי בכל גליל יש 132 מטרים של נייר, בוא ונראה האם זה נכון". הוא החל לפרוס על השולחן במהירות את הנייר, מטר אחרי מטר, כשהוא סופר בקול את מספר המטרים מול החוקר ההמום "מאה ושמונה עשרה, מאה ותשע עשרה, מאה ועשרים". הגליל אזל וסימון לא המתין לרגע ושלף גליל של חברה נוספת, גם כאן התברר לאחר ספירה מהירה כי מספר המטרים בפועל נמוך בהרבה מהמספר המופיע על האריזה, וכך היה גם בחברה השלישית: "מדובר בטריק ידוע של חברות הנייר שיודעות שאף אחד לא יעשה בביתו את מה שעשיתי כעת וכך הן מגדילות רווחים, אבל ראה מה קורה עכשיו". הוא הרים למעלה את החבילה מתוצרת המפעל שבבעלותו ושלף ממנה גליל 145 מטרים כפי שנכתב על האריזה, וסימון החל לספור: "אחת, שתיים, שלוש, עשר, עשרים, מאה ארבעים ואחד, ושניים…" בסופה של הספירה התגלה כי היו בגליל מאה ארבעים וששה מטר. "לא פעם שכנעו אותי להשתמש באותו תרגיל שבו משתמשים מתחריי ולא עשיתי זאת מחמת יושרי הפנימי, עכשיו אמור לי אתה!" הוא היישיר את עיניו מול החוקר הקשוח: "האם אתה באמת מאמין שאדם שאינו מסוגל להרוויח על חשבון מישהו אחר, מסוגל לגנוב מהאנשים שתחתיו?" משהו בקשיחותו של החוקר נסדק לרגע: "אני חייב להודות שנהניתי מהוכחת היושר, אני אעביר זאת לממונים עלי ואני מקווה שזה אכן יועיל בבוא היום!" אמר ושחרר את סימון לביתו.
לאחר חודש ישב סימון במשרדו ופתח את מעטפות הדואר שהגיעו באותו יום, לפתע צדה את עינו מעטפה עליה הופיע הלוגו של 'משטרת ישראל', הוא פתח אותה במהירות ושלף את המכתב. "לכבוד מר סימון בן-אבו", נכתב בראש הדף: "הרינו שמחים להודיעך כי התיק נגדך נסגר מחוסר ראיות". אנחת רווחה ענקית נפלטה מפיו, אלא שלפתע שם לב שיש עוד מכתב שהגיע מ'משטרת ישראל'. "מה הפעם?" חשב לעצמו תוך כדי קריעת המעטפה: "לכבוד עונג תעשיות נייר", נכתב בראש העמוד: "אנו שמחים לבשר לכם, כי חברתכם זכתה במכרז לשיווק כל מוצרי הנייר לכל תחנות 'משטרת-ישראל' ברחבי הארץ, בתקווה להמשך שיתוף פעולה פורה…" הפעם כבר חייך סימון את חיוכו המוכר והטוב – הנה ההוכחה הטובה ביותר לכך שהיושר משתלם ובגדול…
בפרשת השבוע אנו רואים כיצד מצווה אותנו הקב"ה להתנתק מתועבות ארץ מצרים וכל העמים: "ואת משפטיי תעשו ואת חוקותיי תשמרו ללכת בהם". רש"י מפרש שאחד הדברים הראשונים שדרש הקב"ה מבני ישראל, הייתה הזהירות מהגזל ומהרציחה, שכפי שאנו רואים, הזהירות מהם רק משתלמת.
