"שלום, אני מדבר עם יוסי אדירי?" נשמע הקול מעבר לקו. יוסי התרומם באיטיות וניגש לטלפון. "שלום אדוני, כאן יוסי. במה מדובר?" שאל בהתעניינות. לא בכל יום הוא זוכה לשיחת טלפון שמועברת אליו ישירות ממזכירות הקיבוץ.
"השם שלי דיוויד, ואני פונה אליך מכיוון שאני כרגע בעיצומו של פרויקט איתור של שנים־עשר הזוכים בתחרות הציור של חברת 'סונול' לרגל שנת העשור למדינת ישראל. רציתי להעניק לך תצלום איכותי למזכרת, מאותו ציור שזכה בתחרות לפי 66 שנים…"
"אשמח מאוד לקבל את התצלום", התרגש יוסי ומחה את דמעותיו. "אבל אשמח יותר לפגוש אותך ולספר לך את הסיפור מאחורי הציור ששינה לי את החיים".
יומיים לאחר מכן התקיים המפגש המרגש בין דיוויד פנסטר – האיש ששוטט ברחובות רמלה ומצא בעל דוכן שהציע למכירה מגוון ספרים ומוצרים שאבד עליהם הכלח, נתקל בחוברת המנציחה את הציורים הזוכים בתחרות ויצא למסע לאיתור הציירים הצעירים שהיום מתקרבים לגבורות – לבין יוסי אדירי, הקשיש ניצול השואה מקיבוץ שריד, שחפץ לספר לדיוויד מיטיבו כיצד הציור שזכה בתחרות שינה את חייו לטובה.
"הייתי בסך הכול ילד בן 12 שעלה ארצה אחרי השואה והגיע לקיבוץ שריד בעמק יזרעאל", פתח יוסי בסיפורו בקול נרגש. "הייתי בודד בעולם, ללא חברים ומשפחה והקושי להיקלט בתוך הצבריות הישראלית היה גדול ומוחשי עבורי. החברים לעגו לי על שפתי המשובשת וניצלו את העובדה שאין מי שיגן עליי מפני החזקים ממני, וככה הפכתי לילד מופנם, ששוקע בתוך עצמו בכל יום יותר ויותר", אמר יוסי בכבדות ומחה את הדמעות בזוויות עיניו.
"אבא, אתה רוצה לעצור?" שאלה אותו בתו בדאגה, אבל יוסי התעקש להמשיך: "היום, ממרומי הגיל שלי, אני יודע להעריך את טוב ליבו של המורה בקיבוץ ששם לב למצוקה שלי, שהבחין שאני שוקע בתוך עצמי, וידע לזהות שהמפלט היחידי עבורי היו המכחול והבריסטול. המורה מצא בי נקודת חוזקה אחת שאותה הוא יכול להאדיר בעיני חבריי לכיתה.
באותם ימים התקיימה תחרות הציור לרגל ציון העשור למדינת ישראל, והמורה לקח ציור אחד ממחברת הציור שלי ושלח אותו לתיבת הדואר של התחרות. הוא המתין במתח לפרסום התוצאות עד שגילה שמ־7,000 ציורים נבחר הציור שלי כאחד משנים־עשר הציורים הזוכים בתחרות…
באותו יום הגיע המורה מאושר לכיתה. הוא תלה את העיתון על הלוח והראה לכל ילדי הקיבוץ את הציור של יוסי שזכה בפרס ובהכרה כאחד הציורים הטובים ביותר במדינה.
החל מאותו יום התחלתי לזרוח, וכולם התייחסו אליי בכבוד בכיתה. הציורים שלי קיבלו לפתע משמעות עמוקה יותר. הפסקתי לראות את עצמי ניצב על סיפון האונייה כפי שתיארתי את עצמי בציור שלי, והתחלתי להרגיש שייך. הייתי גאה בכישרון הציור המיוחד שלי".
"ואו, לא חלמתי מעולם שמעשה אחד קטן של מורה יכול לשנות חיים!" אמר דיוויד בהתרגשות וחיבק בחמימות את יוסי הקשיש. "רק בשביל לשמוע את הסיפור הזה ולפגוש אנשים כמוך, היה שווה להגיע במיוחד לקיבוץ שריד!"
"אני רוצה לומר לך יותר מזה", השיב יוסי, "זה לא 'סתם סיפור' שמדבר עליי באופן אישי, אלא אני חושב שיש בסיפור הזה תובנה שיכולה לשנות למורים ואנשי חינוך את החיים: כל ילד הוא עולם בפני עצמו, אם תדעו להתבונן לתוכו ולנסות לסייע לו עד כמה שאפשר בצורה שמתאימה עבורו, אתם לא רק תעזרו לו – אתם תגרמו לו לפרוח מחדש. מורים, זאת חובתכם!"
שבעה מאותם ציירים שזכו בתחרות, הצליח דיוויד פנסטר לאתר ולתת להם תצלום איכותי, אבל סיפור משנה חיים ותודעה כמו של הילד-הקשיש מקיבוץ שריד, הוא לא שמע מעולם.
לעולם אל תזלזל בהשפעה שלך. מילה קטנה במקום הנכון יכולה לשנות חיים שלמים. ככל שנרבה בדיבור חיובי ומעצים, נפרגן זה לזה, נשקף אחד לרעהו את הצדדים הטובים והחזקים שיש, נצליח ליצור שינוי גדול ומשמעותי במציאות.
