מזג האוויר בטנזניה היה קייצי ונעים כאשר נפגשו ארבעת חברי הילדות לטיול משותף, לאחר שנים ארוכות, אמנם במשך השנים כל אחד סלל לעצמו את דרכו, אבל חברים הם נשארו לאורך כל הדרך, עד שהגיע היום שבו החליטו לצאת לטיול במדינה האפריקנית.
בני המדען מהמכון הבוטני, גבריאל שסיים לא מזמן את לימודי הרפואה, שלום שהיה מורה לנגינה, ודן – היחיד שלא החזיק בתואר אקדמאי – שעבד כפקיד בסניף הדואר הסמוך לביתו. לאחר חודשים רבים של תכנונים ומאמצים כבירים למצוא זמן שיתאים לכולם, סופסוף הם נסעו יחד לטיול של שבוע בטנזניה. ההכנות והטיסה עברו עליהם בנעימים, אך כשהחלו בדרכם על פי המסלול אותו תכננו בקפידה נתקלו מהר מאד בכמה קשיים לא צפויים. מזג האוויר היה חם יותר ממה שחשבו, היו בקושי חנויות של אוכל והדברים שתכננו לרכוש היו חסרים. ואם כל זה לא הספיק, אז גם מפות האזור שרכשו – התבררו כלא מעודכנות.
"אתה יודע איך אפשר למצוא מפה מעודכנת של האזור?", שאל שלום באנגלית רהוטה את אחד המקומיים שהפגין ידע באנגלית, למרות שהייתה עילגת וחסרה. "לא תמצא פה שום מפה", ענה האיש, "תוכלו רק לשכור מורה דרך שילך אתכם". שלום עשה אל עבר חבריו פרצוף של 'הנה מגיעה לה עוד הוצאה כספית גדולה ולא מתוכננת' אך הם הנהנו בראשם לאות שהם מסכימים לכך ומבינים שאין להם שום ברירה אחרת. כלומר, רק שניים הנהנו לעברו. ואילו דן נעלם מעיניהם ורק כעבור כמה דקות מצאו אותו יושב במרחק מה עם קבוצת נערים מקומיים שהבינו קצת אנגלית ומתחקר אותם בסקרנות אודות מזג האוויר המקומי, השלטון, הצבא והתרבות. נראה היה שהם שמחו לשתף אותו במידע אבל חבריו סימנו לו שהגיע הזמן לסיים.
"אולי תעזור לנו למצוא דרך להתחיל במסע במקום לבזבז את הזמן בשיחות מיותרות?", גער בו גבריאל שהיה כבר קצר סבלנות. "גם שיחה כזו יכולה לעזור", אמר דן בלי למצמץ, "ידע הוא כוח!".
"כן", אמר בני המדען: "אתה בטח מדבר מניסיון – פקיד דואר יקר…". כולם צחקו, כולל דן. "בוא אלמד אותך כמה דברים שהתחדשו לי עכשיו על המקום הזה", הסביר דן, "לשבט החזק ביותר באזור – זה שגם שולט בכוחות החמושים היחידים כאן – קוראים 'דיראנדו' ולמנהיג שלהם קוראים 'סיטיארו'. הנה!", אמר תוך שהוא מוציא את מכשיר הטלפון הנייד שלו ומחייך בהנאה, "אחליף את השם שלך באנשי הקשר שלי לשם של סיטיארו וככה נרגיש חלק מהקהילה המקומית".
"אבל תכתוב את זה באנגלית, כי המקומיים כאן לא יודעים עברית" הוסיף גבריאל בחיוך ובכך הראה שהוא מצטער על שכעס על דן לפני רגע. כולם צחקו והחלו ללכת לחפש אחר מורה דרך.
למחרת הם סופסוף החלו לצעוד במסלול בליווי של אחד המקומיים, אדם כבן 50 שהפגין כושר גופני מרשים יחסית לגילו והסתפק בתרמיל קטנטן ובמקל הליכה. תוך שעות אחדות מצאו את עצמם החמישה חוצים שדה נטוש אשר אמור היה לקצר את הדרך באיזה קילומטר, לדברי המדריך. אלא שלפתע הרגישו רעידה מתחת לרגליהם ובבת אחת נפער בור מתחתם.
בכאב צורב מהמכות הטריות שקבלו בעת הנפילה הרימו כולם את מבטיהם כלפי מעלה וראו כי נפלו לבור בעומק של כחמישה מטרים. בתוך כך, בני ודן גנחו מכאבים. גבריאל הרופא, שסבל רק מכמה שפשופים קלים, מיהר להוריד מגבו את תיק העזרה הראשונה שסחב ולטפל בחבריו הפצועים.
לאחר ההלם הראשוני, ניסו בני החבורה לטפס על דפנות הבור ולצאת החוצה, אבל הדפנות היו גבוהות וחלקות. גם קריאותיהם לעזרה לא הניבו פירות. הם החליטו כי יעשו תורנות צעקות ובמקביל ינסו לארגן לעצמם אוכל. בני הפגין את כישוריו הבוטניים וידע לספר על כל אחד מהצמחים שמצאו בתחתית הבור האם הוא אכיל, רעיל או סתם. החבורה אכלה ארוחה צמחונית סבירה ביותר וניסתה לחשוב על דרך לצאת החוצה או להגביר את קולם הצועק. למזלם, שלום המוזיקאי הכין מענף יבש שהיה שם כלי חלול שהגביר את צעקתם.
עשרים דקות של צעקות חזקות במיוחד בעזרת הכלי הספיקו כדי להישמע על ידי חבורה של שלושה מקומיים ששלשלו אליהם חבל והוציאו אותם מן הבור. "עכשיו ניקח אתכם אל שוק העבדים ונרוויח מכם הרבה כסף", הסביר הגדול שבשלושה באנגלית מגומגמת אך בנימה החלטית המלווה בהנפת אקדח. "לא כדאי לכם", אמר דן, "אתם מסתבכים עם ה'דיראנדו' ואתם לא רוצים לעשות את זה לעצמכם".
"למה אתה חושב שאני אאמין לך שאתה קשור אליהם בכלל?", שאל האיש הגדול אך דן זיהה את החשש שהתגנב לקולו. "אני חבר של סיטיארו. אתה תביא להרס כל הכפר שלכם אם לא תשחרר אותנו מיידית. הנה, אני מתקשר אליו". כשדן הוציא מנרתיקו את הטלפון הנייד שלו המקומיים עוד התלבטו האם לצחוק, אך כשראו על צג המכשיר את השם 'סיטיארו' נפתח ב'אנשי הקשר' הם כבר נתקפו בבהלה גדולה, שחררו את החמישה ונסו על נפשם.
"כמו שאמרתי!", חייך דן בזמן שהתרחקו במהירות מהמקום, "ידע הוא כוח! גם אם זה ידע מאחד המקומיים ולא מהאוניברסיטה".
בפרשת השבוע מתבקשים בני ישראל להביא תרומה למשכן וכל אחד הכיר בכוחו וביכולותיו השונות והביא למשכן תרומה מיוחדת שאותה היה בכוחו להשיג: בעלי המתכות הביאו כסף וזהב, בעלי העצים הביאו עצי שיטים, נשים מוכשרות במלאכת יד טוו את החוטים היקרים. בכל אחד מאיתנו טמונים כישרונות חבויים, צריך לדעת לכבד אותם ולא לזלזל בכישרונותיו של האחר בגלל סטיגמות כאלו ואחרות.
