עבודתו של וויסאם לא הייתה בטוחה במיוחד, אבל די היה בה כדי לפרנס את משפחתו בכבוד. וויסאם שימש כסוהר הראשי במבצר אימתני ששימש כבית כלא עבור פושעים מסוכנים ביותר, שנשפטו להיות כלואים לשנים ארוכות. במשך השנים למד וויסאם כיצד להתנהג עם האסירים בצורה כזאת שתגרום להם להישמע להוראותיו ולהיות כנועים וממושמעים.
מתקן הכליאה ניצב על הר בודד בקצה המדינה. בשל המרחק הגדול מהערים שבמרכז המדינה, העבודה בכלא התחלקה למשמרות – בכל שבועיים התחלף צוות הסוהרים והשומרים במתקן המבודד. גם וויסאם היה חוזר בכל שבועיים למשפחתו, ואת מקומו תפס סגנו לתפקיד – ג'וני מרדוק. באחד הימים, בשעת צהריים, בדיוק כשארגן וויסאם את חפציו וסיים לכתוב את דו"ח המשמרת שלו נכנס למשרד סגנו ג'וני.
"הספירה האחרונה תקינה, יומן האירועים מעודכן ואין התרעות מיוחדות. כל מה שנשאר לך זה פשוט ליהנות כמו תמיד…" חייך וויסאם אל ג'וני. "תעשה חיים, בוס", ענה לו ג'וני והרים את קצה כובעו לאות פרידה.
כעבור שבועיים, בדרכו חזרה אל הכלא, נזכר וויסאם ששכח בביתו את הכובע של מפקד הכלא. הכובע, שהיה מרשים מאוד, תפס חלק מרכזי וחשוב והיה חלק בלתי נפרד ממדי העבודה בכלא. "אולי אני צריך לחזור…" חשב לעצמו וויסאם כשהרכבת התרחקה מהתחנה. "לא, אני לא אעכב את ג'וני. מן הסתם הוא כבר סופר את הדקות, מחכה שאגיע להחליף אותו. אסתדר הפעם בלי הכובע", החליט וויסאם, והמשיך את דרכו ברכבת המהירה.
בשעות הלילה המאוחרות הגיע וויסאם לשערי הברזל הכבדים של הכלא, בדיוק בזמן כדי לקבל עדכון מג'וני על השבועיים האחרונים ולהתחיל את המשמרת שלו.
למחרת, כמו בכל בוקר בכלא, יצא וויסאם מלווה בשני סוהרים לסיור בוקר לקראת ספירת האסירים. חלק מהאסירים שכבר הספיקו להתעורר, שמו לב לכך שראשו של וויסאם גלוי ונעצו מבטים מהורהרים במפקד הכלא שלהם. וויסאם שם לב למבטים אבל בחר להבליג בתקווה שהעניין יחלוף.
"חה… ראיתם אותו?" הכריז ג'ק כשהוא מתיישב עם המגש שלו בחדר האוכל ליד חבריו. "הרבה זמן לא ראיתי שיער כזה שופע…" אמר בלגלוג וזכה לתשומת לב מכל השומעים. לקראת סוף היום כבר הפך וויסאם לבדיחה המרכזית בקרב האסירים. "אח שלי ספר מקצועי, הוא יכול לדאוג לו…" "בתא שלי יש כובע ישן, אולי אתן לו אותו…" ועוד שלל ניבים שונים ושנונים תוצרת מוחם הקודח של האסירים המשועממים.
מהר מאוד התחלפו הבדיחות מצד האסירים במעשים, והמשמרת של וויסאם הפכה להיות קשוחה ומאתגרת. אירועי אלימות, גנבה, השחתת רכוש והפרעה לסוהרים אירעו באגפי הכלא השונים. וויסאם ידע שאם לא יגיב בתקיפות על האירועים האחרונים, יפרשו זאת האסירים כחולשה ויחריפו את המצב הרבה יותר.
במשך שבועיים נקט וויסאם ביד קשה כנגד כל הפרת סדר שהתרחשה בכלא. אבל למרות כל המאמצים, האירועים החריגים נמשכו והחמירו מיום ליום. "אני לא מבין מה קרה פתאום… " תהה וויסאם, "איך זה שהם לא מפחדים פתאום? הרי הם מכירים אותי ואת הצוות, איך לפתע נעלמה כל המשמעת שבנינו במשך שנים?!" מיום ליום האירועים הלכו והחמירו בעוד הכוחות של וויסאם והצוות הלכו ואזלו. כבר שנים לא חיכה וויסאם להחלפת המשמרת כמו בשבועיים האחרונים.
הזמן חלף בעצלתיים, אבל בסוף זה קרה – ג'וני ניצב בפתח בית הכלא ועשה את דרכו למשרד של וויסאם. "ברוך הבא!" נאנח וויסאם בהקלה עצומה וקם מכיסאו. "תניח את הדברים בחדר ותגיע למשרד, הפעם עליי להעביר לך סקירה ארוכה לפני שאצא". וויסאם פירט מה עולל כל אסיר ומה העונשים שהוטלו במהלך המשמרת האחרונה, איחל לג'וני הצלחה, ומתוך הרגל הרים את ידו כדי להרים את הכובע ולהיפרד לשלום. כששם לב שהכובע אינו לראשו, הבין באחת מה הסיבה לבלגן שהתרחש בכלא בשבועיים האחרונים. האסירים ששמו לב לשינוי בהופעתו החיצונית, פירשו את הדבר כחולשה וראו בכך הזדמנות לפעול.
וויסאם החליט להפיק מכך לקחים מיידים ולא עזב את הכלא לפני שווידא שג'וני הגיע למשמרת שלו כשהוא מצויד בכובע החשוב שמטיל אימה על האסירים…
בפרשת השבוע אנחנו לומדים על מצוות הציצית, אחת המצוות שמסמלת יותר מהכול את יהדותו של היהודי כלפי חוץ. מעבר לכוח הסגולי של הציצית השומרת עלינו, אנחנו צריכים לדעת שהיא הדבר שמבדיל אותנו משאר העמים, וזהו המגן המונע מאתנו ליפול ברשתו של היצר הרע.
