צוריאל הביט סביבו ונאנח בסיפוק. שדות הכפר היו פרוסים מול עיניו עד למקום שבו התחברו השמיים והאדמה, עד לאופק. אלו היו השדות שהוא מעבד ומטפח כבר עשרות שנים. מאז צעירותו הוא זה שאחראי על עיבוד השדות השייכים לכפר שלהם.
תבואה רבה הייתה יוצאת מדי שנה מהשדות הללו, עליהן הוא היה האחראי הבלעדי. קופת הכפר מתמלאת בכל פעם מחדש כשכל הסחורה המשובחת שעמל עליה נמכרה במהירות.
צל שחור חלף מעליו. צוריאל הרים את עיניו, מביט בעורב השחור שכבר הספיק להתרחק. מזכיר לו את הצל השחור שמעיב על השדות בשנים האחרונות, זה שהתגבר במיוחד בשנה האחרונה.
צוריאל כבר הספיק לשמוע כמה וכמה מאנשי הכפר המתרעמים מאחורי גבו על טיבו של היבול האחרון, על הכמות הלא מספקת של התבואה בעונות החולפות, על הצמצום שהגיע לכפר. צוריאל משך בכתפיו בתנועה עצבנית. כבר שנים שהוא אחראי לבדו על כל יבולי הכפר, ועוד יש לאנשים השגות והערות על עבודתו. כפויי טובה.
"היבול שלנו בשנה האחרונה לא מספיק!" התרעם אדם גבוה המכונה ג'ינו, שישב בראש השולחן. "לא לנו, התושבים, לא לכפרים הסמוכים ולא לקופת הכפר המצומקת!"
האספה הספונטנית מנתה שמונה אנשים שניסו להבין מה קורה לצוריאל, לשדות ולכפר שלהם, כאשר בזמן האחרון הרווחים הולכים ופוחתים מעונה לעונה.
"האיכות של התבואה גם ירדה משמעותית", העיר אחד הנוכחים. "הפירות והירקות מצומקים, הם כבר לא עסיסיים כמו תמיד".
"אז מה יכולה להיות הבעיה?" שמונת האנשים שישבו סביב השולחן קיטרו בערבוביה, תוך כדי שהם מנסים למצוא את התשובה. רק בגלל חוסר הסדר שבו העלו את השערותיהם, אף אחד מהם לא שם לב מי העלה את הרעיון: "אולי צוריאל מוכר את כל הידע שלו על גידול התבואה לכפר הסמוך! אולי הוא מקבל מהם כסף, ואותנו הוא משאיר רעבים??"
"אולי", המהם ג'ינו, מעכל את הדברים במהירות. "יש לי תוכנית עבודה!" הוא התרומם ממקומו שבראש השולחן, ידיו מתנופפות לצדדים בהתלהבות. "אני מכיר כמה מהשיטות של צוריאל, אומנם לא את כולן, אבל את חלקן אני יודע. אני אעביר לכם את המידע שיש בידי ואנחנו ניקח לעצמנו חלקת אדמה קטנה ונעבד אותה, אם יצמח לנו יבול טוב ומשובח, כמו תמיד – נדרוש מזקן הכפר להפקיע מצוריאל את תפקידו ולהעביר אותו אלינו!" תרועות הערכה נשמעו סביב ג'ינו והרעיון שהעלה. "מוסכם!"
צוריאל פסע באיטיות. כבר חודשיים שלמים שהוא לא הגיע לחלק הזה של שדות הכפר, מעניין מה צמח כאן בחודשיים האחרונים.
צוריאל עצר באחת. "מה זה?" הוא הביט בגברים שקפאו מול דמותו. "מה אתם עושים כאן??"
"אנחנו – כלום". ג'ינו התעשת במהירות. "ממש כלום. אתה יכול לחזור לשדות שלך". צוריאל התרעם, מרים את קולו: "גם זה השדה שלי".
"כבר לא!" כמה קולות ענו לו, שואבים אומץ זה מזה. "צוריאל לא יכול לקחת לעצמו את כל שדות הכפר ולהפקיר אותם! וממש עוד כמה ימים, כשכולם יראו שהיבול שלנו מעולה לא פחות, ואולי יותר משלך, אתה תפסיק למכור את הסודות שלך לכפרים הסמוכים, וכל השדות שעכשיו באחריותך יעברו אלינו!"
"מה זאת אומרת?" ידיו של צוריאל רעדו. נקמצו לאגרופים. מוחו עובד במהירות, בוחר במלחמה במקום לדרוש הסברים. "תסתלקו מכאן עכשיו!"
"רק רגע". קול רגוע נשמע מאחורי הקבוצה המתגוששת. הם הסתובבו באחת, מבחינים בזקן הכפר עומד מולם. "מה קורה כאן?" צוריאל הביט בו בתהייה, אגרופיו עדיין קמוצים.
"צוריאל, הירגע. כולם כאן רק רצו לעזור לך ולכפר. לסייע לך בעבודת החקלאות הכבדה שלקחת על כתפיך". זקן הכפר הביט על 'האיכרים החדשים' של הכפר, מבין למה צוריאל זקוק כעת. "אתם יכולים ללכת לביתכם בינתיים". אמר להם, עיניו מסמנות להם למהר. מאוחר יותר הוא יסביר להם שרעיונם מופרך. צוריאל לא מוכר שום סוד. הוא בסך הכול התבגר. הוא יסביר להם שהם חייבים לשלב כוחות עם צוריאל, לא להילחם בו.
"אני לא מבין". צוריאל התיישב על סלע גדול באפיסת כוחות. "הם לוקחים לי את העבודה, את התפקיד!" קולו היה מיואש. "צוריאל. הבט סביבך". קולו של זקן כפר נכנס אל תוך החידלון ששרר במוחו של צוריאל. "תראה מה הם עשו כאן!"
צוריאל הרים את עיניו, מביט בחלקת האדמה המשגשגת ומלאת התבואה. "הם עשו את זה?"
"כן. עד עכשיו אתה אחזת בתפקיד הזה בגאון, לבדך, והצלחת להביא לכפר שלנו פרנסה ומצד שני הרווחנו תבואה משובחת לילדינו ולעצמנו". זקן הכפר התיישב לצידו של צוריאל, כשפניו לאופק. "לחלקת התבואה הזו לא הגעת כבר כמה חודשים", הוא ציין. "זהו טבע העולם. אנשים מתבגרים, הכוחות שלהם פוחתים, אבל הידע שלהם רק עולה ומשתבח". צוריאל הנהן בשתיקה.
"את הידע העצום הזה אתה יכול לתרום לכל אנשי הכפר", זקן הכפר המשיך. "אני מאמין שעם העצות, הידע וחוכמת החיים שלך תוכל רק להכפיל ולשלש את כמות ואיכות התבואה שלנו. אם תרתום את כולם כדי שיעזרו לך, תחלוק איתם את הידע שצברת במשך השנים, אתה תראה איך כולנו נרוויח…"
לכל אדם יש כשרונות יכולות וכוחות מיוחדים, אבל האדם לבדו הוא מוגבל והכוחות שלנו גם הם מוגבלים. ואילו כאשר אנחנו לומדים לשתף פעולה זה עם זה ולנצל את היתרון היחסי שיש לכל אחד, אפשר לחולל נפלאות ביחד.
