הייאוש ניכר היטב על פניו של המושל ברגע שיצא מלשכתו של מפקד משטרת העיר. מאז שהחל פרנץ, בן הזקונים שלו, להסתובב עם פרחחים משכונות העוני, הוא עוד ניסה לדבר על ליבו שאין הדבר מתאים עבורו כבן למשפחה מהמעמד הגבוה. אבל מהר מאוד פיתו אותו חבריו להצטרף למעשי פשע, גניבה והשחתה, עד שנתפסו על חם במהלך פריצה לביתו של סוחר עצים אמיד, שם המתינה לחבורת הנערים הפתעה: במקום למצוא ערימות של מזומנים, המתינו להם בתוך הבית מספר שומרים שנשארו לשמור על הבית בהיעדרו. והם ידעו בדיוק כיצד לטפל בחבורת פשע מתחילה, כך ששעה קלה לאחר מכן הנערים מצאו את עצמם מוכים וחבולים בתחנת המשטרה המקומית.
מפקד המשטרה שזיהה מיד את בנו של ידידו מושל העיר, מיהר מיד לעדכן אותו בנעשה, שהרי אם עד עכשיו עוד היה אפשר למלט את בנו של המושל מעונש, הפעם הבינו שניהם, שהגיע זמנו של פרנץ, למרות מעמדו של אביו, לבוא על עונשו כמו חבריו.
המשפט היה מהיר ועל חבורת הנערים נגזר עונש של שנתיים מאסר באחד מבתי הכלא הידועים לשמצה ברוסיה הסובייטית. פרנץ שהחל לפתע להבין את התהום אליה נפל התחרט בכל ליבו על מעשיו אבל זה כבר היה מאוחר מדיי, במועד שנקבע נאלצו הוריו להיפרד ממנו בדמעות לאחר שארזו לו תיק עם בגדים ועוד קצת ציוד ששלטונות הכלא הסכימו להכניס אל הכלא.
צמד הסוהרים הקשוחים שקיבל את פניו של פרנץ, ליווה אותו אל התא האפל שיהיה ביתו בשנתיים הקרובות. פרנץ עמד בפתח החדר בו שכנו עוד חמישה אסירים. רצפת הטיט והקירות הבלתי מסוידים רק הוסיפו לתחושתו הקשה, והוא נכנס פנימה והניח את תיקו על המזרן שבפינה. הוא החל לנבור בתיקו וניסה לחשוב מה בחרו הוריו להניח בתיק הקטן, הוא הוציא מספר חפצים ולפתע עצר כשהוא נדהם – בתחתית התיק נחו בגדי השרד אותם נהגו ללבוש בני האצילים הרוסיים. פרנץ חש כיצד הכעס מתחיל לעלות ולטפס במעלה גבו, הוא לא הצליח להבין לשם מה יש צורך בין כותלי הכלא, בו על האסירים ללבוש את מדי האסיר, בבגדים שאין בהם שום שימוש, במקום לנצל את המקום שנותר בתיקו בחפצים שיסייעו לו בשנתיים הקרובות.
הוא סגר את התיק והתיישב על המזרן הדק שקוע במחשבות, אבל קולם של הסוהרים המכריזים על 'ארוחת הערב המפוארת' המוכנסת לתאי האסירים קטע את מחשבותיו. הימים חלפו והצטרפו לשבועות וחודשים, עם הזמן החל פרנץ להתרגל לתנאי הכלא הקשים, אבל דבר אחד לא השתנה, בכל פעם בה פתח את התיק שליווה אותו בכניסתו אל הכלא התעורר זעמו מחדש על הוריו. הזמן חלף בעצלתיים אבל לבסוף זה קרה, השנתיים הנוראיות בהן בקושי הוא ראה אור יום, הגיעו לסיומן, ויום השחרור סוף סוף הגיע.
בשערי הכלא המתינה לו מרכבתו המפוארת של אביו. ברגע שראה אותו אביו יוצא משערי הכלא כחוש וחיוור, הוא ירד מן העגלה ורץ אליו, האב והבן נפלו זה על צווארו של זה בדמעות התרגשות, והררי הגעגועים העזים התנפצו ברגע אחד.
המרכבה יצאה לדרך ואז אירע המפגש המרגש של פרנץ עם אמו ואחיו. לאחר הסעודה המפוארת אותה הכינה אמו לכבודו של הבן שסוף סוף שב הביתה, לא יכל פרנץ להתאפק: "מדוע היה צורך במדי האצילים אותם הנחתם בתיק הקטן שלקחתי לכלא? למה לקחת את הבגדים המיותרים הללו?" פרק פרנץ את הזעם והכעס שהצטבר בליבו במשך שנתיים.
הוריו הביטו זה בזה ואביו החל להסביר: "פרנץ היקר, השקענו בך את כל כוחותינו, וגם כשלא בדיוק הלכת בדרך שבה רצינו שתצעד, המשכנו לאהוב אותך ולהמתין לרגע שבו תשוב למוטב". אביו עצר לרגע ולגם מכוס הקריסטל שהוגשה לו: "התברר לי שבמקרים רבים, מי שנכנס אל כותלי הכלא פושע קטן, יוצא משם לאחר המפגש עם פושעים מומחים ממנו, פושע גדול ומסוכן יותר, וכך החלטנו אני ואמך כי הדרך היחידה לגרום לך לשוב למוטב, היא להזכיר לך מאין באת, שלא תוכל לשכוח לרגע כי למרות שטעית ומעדת, אתה לא כמו כולם, והנך שייך למשפחה מכובדת ומיוחסת, קיווינו שהדבר ישפיע עליך שברגע בו יסתיים העונש שנגזר עליך ותצא מכותלי הכלא, תחזור באמת למוטב, לדרך הישר…"
פרנץ הביט באביו ודמעות חנקו את גרונו, אך בניגוד לדמעות הכאב שליוו אותו בשנתיים האחרונות, הפעם היו אלו דמעות שמחה והתרגשות. אכן צדקו הוריו שבמקום כמה חפצים מועילים, בחרו להניח באמתחתו משהו שיועיל לו הרבה יותר…
כולנו צריכים לזכור שאנו בני אברהם יצחק ויעקב, בני העם הנבחר. כאשר הידיעה שאנו בנים לבחירי האומה תלווה אותנו באופן תמידי, המעידה לעבר טעויות שאינן מתאימות עבורנו תהיה קשה יותר, לאור הזיכרון התמידי שאנו בני העם הנבחר.
