יאן היה בסך הכול ילד קטן בעת שגדודי החיילים החלו לסובב בעיירות. הם היו לבושים במדים מלוכלכים ועיניהם היו עייפות. הוא הסתכל עליהם במבט נלהב, מדמיין כיצד הם מכניעים את חיילי האויב בשליפה מהירה של חרבם.
המלחמה העקובה מדם בין טיבט לנפאל הייתה עדיין בעיצומה כשיאן גדל והפך לנער בן שמונה עשרה שנים.
עברו רק ימים ספורים מיום הולדתו, והוא שמע נקישות על דלת ביתו.
בפתח עמדו חיילים, פרצופם עוטה הבעה חמורת סבר. הם הודיעו על מחויבותו של יאן להתגייס לצבא ולמלא את תפקידו כאזרח.
החיילים הגישו להוריו מעטפה לבנה והתרחקו מהבית בצעדים זריזים.
יאן פתח את המכתב בהסתייגות, חושש מפני הכתוב בו. ימים רבים עברו מאז נשא עיניו בהערצה לכל חייל שעבר בסביבתו. הוא גדל מעט והספיק להבין מהו מחירה הכואב של המלחמה, ועד כמה חיים צעירים וקצרים אובדים בעטייה.
במכתב הובאו הוראות מדויקות על תאריך גיוסו, הציוד המינימלי שעליו להביא לשדה האימונים ואזהרות רבות על אי ציות לכללי הצבא.
בסוף הדף נפרשו העונשים הקבועים בחוק למי שמוגדר כעריק. בשלב ראשון צפויים שלוש מאות ימי מחבוש. השלב השני עלול להגיע לעונש מוות.
יאן החל לארוז את חפציו. תאריך גיוסו היה היום שלמחרת.
הוא ארז תרמיל עם בגדים מתאימים ומגפיים מחממים ואז פנה להיפרד מהוריו כדי לצאת לדרך במהירות האפשרית.
הפרדה הייתה קורעת לב. אימו חיבקה אותו חיבוק ארוך ויאן חש כיצד מעילו נרטב משצף דמעותיה.
הוא פנה לאביו להיפרד ממנו לשלום, ואז אמר לו אביו את המילים הבאות:
"יאן, אהוב שלי, אתה בוודאי יודע עד כמה אתה יקר לי, אתה הדבר הכי חשוב לי בעולם.
כל מה שאני מבקש זה את טובתך בלבד. אני מתחנן לפניך שבעודך נמצא בשדה הקרב, אל תשכח את הערכים שחינכתי אותך עליהם, תהיה חבר אמת ותדאג לחבריך כאילו הם חלק מבשרך. יאן, האם תבטיח לי זאת?"
ויאן השיב בקול רועד: "בוודאי, אבא, איך אוכל שלא?" אלא שהוא לא ידע עד כמה מהר תעמוד הבטחתו במבחן.
חודשים מספר חלפו, ויאן ניצב היה בשדה הקרב, גופו שרוע בין השוחות בעוד חרבו מוחזקת היטב בידו הימנית.
הוא צמצם עיניו לראות אם מתקרבים אליו חיילים מצבא האויב, צבא טיבט.
לפתע יאן שם לב בהתרחשות מוזרה לשמאלו. בשוחה השמאלית שבה אמור היה לשכב חברו אמדו, נותרה אדמה ריקה.
יאן החל לסקור היטב את חלקת השדה השוממת ונוכח לראות שתי דמויות מתגוששות על הארץ, כמה מאות מטרים משמאלו.
הוא הבין היטב את משמעות הדבר: ככל הנראה חייל מצבא טיבט הצליח להתקרב לשוחות שלהם בחסות החשכה והקור, וכעת הוא מנסה להרוג את אמדו ולאחר מכן לתפוס את עמדתו, אולי אפילו להחליף את מדיו – ממדי צבא טיבט למדי הצבא הסדירים של צבא נפאל.
בצורה כזאת הוא יוכל לטמון מלכודת לכל הפלוגה השרועה כעת בין השוחות.
יאן רעד מקור ודאגה. הוא הרגיש שפיו מתייבש מפחד וחכך בדעתו מה עליו לעשות.
אם יזחל כעת אל עבר אמדו והחייל שנלחם בו, הוא יחשוף את עצמו לפגיעת הצלפים שעלולים לשים לב פתאום לגוף שנע במהירות על פני הקרקע. החץ עלול להינעץ בבשרו עוד לפני שיספיק לסיים את המרווח בינו לבין הזירה. נוסף על כך, ככל הנראה אמדו יצליח לנצח את החייל בסופו של קרב, הוא חזק ואמיץ, ובאימונים הצליח להכניע כל בריון שהציבו מולו.
יאן הבין שהוא מנסה לשכנע את עצמו שאמדו יסתדר לבד. הוא פחד מדי על חייו. הוא לא היה מסוגל לחשוב שהם יגיעו לסופם. היו לו עוד כה הרבה תוכניות וחלומות להגשים לאחר השחרור שיגיע בעוד כשנתיים של שירות.
לפתע עלה במוחו קול רעם גדול. הוא נזכר בהבטחתו לאביו – להגן על חיי חבריו כמו היו חייו שלו. הוא חשק את שפתיו בהחלטיות, יודע את צעדיו הבאים. הוא החל לזחול בשקט ובמהירות לכיוון אמדו וזירת ההתגוששות, רועד פן יישלח לכיוונו חץ אשר יסיים את תוכניותיו באבחה סופית. לאחר כמה דקות של פחד מוות הוא הצליח להגיע לזירת המאבק.
אמדו היה שרוע מתחת לחייל האויב. יאן ראה כיצד הלה מוציא את חרבו ומתכוון לנעוץ אותה בליבו של אמדו. הוא שלף את חרבו במהירות והספיק להרוג את החייל הטיבטי, רגע לפני שחייו של אמדו הגיעו אל קיצם. השניים חזרו לשוחות, ויאן הוכרז כגיבור שהציל את חיי חברו למרות הסכנה הגדולה.
"איש אביו ואימו תיראו" נכתב בפרשתנו, בעוד בפרשת יתרו נכתב הציווי בלשון מעט שונה: "כבד את אביך ואת אימך, למען יאריכון ימיך". מהציווי הכפול למדים אנו על גודל חשיבות המצווה, ועד כמה עלינו להיזהר במורא אב ואם וכיבודם.
הורינו הביאו אותנו לעולם הזה, ויש להם תפקיד מיוחד בחיים שלנו. עלינו להקשיב למסרים שהורינו בעלי החכמה ונסיון החיים מבקשים להעביר לנו, ולכבד אותם בכך. והרווח כולו שלנו "למען יאריכון ימיך".
