חרסום היה הבנאי העני ביותר בכל רחבי גרנדה. למרות שעבד כבנאי, הוא התגורר בבית עלוב בפאתי העיר העתיקה ופרנסתו הייתה בקושי, לא תמיד היה ברשותו כסף כדי לפרנס את אשתו וארבעת ילדיו. באחד הלילות העירו אותו דפיקות שנשמעו בדלת, הוא רץ לפתוח והתפלא לראות בפתח את דימטריוס – הנזיר הצנום ששימש כגזבר הכנסייה בגרנדה. "שמע ידידי", אמר הנזיר בשקט לחרסום. "נאמר לי שניתן לסמוך עליך, האם תרצה לבצע עבודה קטנה בשבילי תמורת תשלום טוב?"
"בוודאי אבי המכובד, כמובן רק בתנאי שהתשלום מתאים למידת הקושי של העבודה", השיב חרסום ביראת כבוד. "אל תחשוש", לחש הנזיר בקול צרוד. "אתה בוודאי תהיה מרוצה מהתשלום, אך התנאי שלי הוא שתלך למקום העבודה בעיניים קשורות וכך גם תחזור הביתה. אני אוביל אותך". לחרסום הדבר היה נשמע מוזר, אבל לבסוף הוא נתן את הסכמתו. הנזיר שם על ראשו ברדס עבה והוביל אותו בסמטאות מפותלות ברחבי העיר, עד שלבסוף נעצרו מול בית כלשהו. הנזיר הוציא מפתח ופתח שער כבד, הם עברו במעברים צרים עד שלבסוף נעצרו בחצר פנימית שהייתה בתוך בית ישן ומט ליפול. החצר הייתה מוארת במנורות שמן חלשות ובמרכז החצר עמדה באר עתיקה ורחבה. "עליך לחפור בתוך הבאר לכל רוחבה, עד שיהיה בור עמוק מספיק כדי שתוכל לעמוד בתוכו!" הורה לו הנזיר. חרסום עבד כל הלילה, אך למרות המאמץ שהשקיע לא הספיק לסיים את העבודה. לפני עלות השחר הופיע שוב הנזיר, נתן לו מטבע זהב בשכרו ולאחר מכן שם את הברדס על ראשו והחזיר אותו לביתו.
חרסום מיהר להשלים את שעות השינה החסרות, אלא שבשעות הצהריים העירו אותו שוב הדפיקות בדלת. כשפתח אותה, נפל ליבו בקרבו. מולו עמד אלונזו – השודד חסר הרחמים והאכזר ביותר בכל רחבי גרנדה. אלונזו לא ציפה להזמנה ונכנס פנימה. "יודע אני שמבצע אתה עבודת בנייה עבור דימטריוס הנזיר. יודע אני שהוא מועל בכספי הכנסייה, לכן הגיע הזמן לקחת ממנו את הכסף!" אמר אלונזו בכעס. "הלילה כאשר יבוא הנזיר לקחת אותך כדי לסיים את החפירה, אל תאטום אותה כפי שיורה לך הנזיר, אלא תכסה אותה כביכול היא אטומה. אם לא תעשה זאת, דמך בראשך!" הורה אלונזו. "אני בסך הכול מחפש לפרנס את משפחתי, עזוב אותי בבקשה!" התחנן חרסום. אבל השודד חייך חיוך מרושע והניח את ידו על חרבו, כרמז ברור למה שעתיד להתרחש במידה וחרסום יסרב להוראותיו.
בחצות הלילה, נשמעו דפיקותיו של הנזיר בדלת: "האם תסכים לחזור כדי לסיים את העבודה?" שאל בקולו הצרוד. "בוודאי אבי, כמובן בתנאי שגם הפעם אקבל תשלום הוגן". הנזיר הנהן בראשו והמסלול חזר על עצמו כביום האתמול. חרסום החל לעבוד במרץ וכשסיים לחפור את הבור, הופיע הנזיר. הוא הכניס אותו לאחד החדרים וציווה עליו להכניס אל הבור ארבעה כדים גדולים שהיו כבדים במיוחד וסגורים בשעווה. לאחר שטמן את הכדים, ביקש ממנו הנזיר לסגור במלט ואבנים את שפת הבור. חרסום, שזכר היטב את הוראתו של אלונזו, הניח את האבנים רופפות וסגר את המלט רק מבחוץ כדי שהנזיר יחשוב שהעבודה הסתיימה. הוא השאיר חור במרכז כיפת הבאר וכיסה אותה באבן גדולה. כשהבחין שנשארו לו עוד שעתיים לעלות השחר והנזיר עדיין לא הופיע, מיהר לחפור שני בורות נוספים צרים וארוכים. הוא חפר אחד בכניסה לחצר ועוד אחד בצמוד לבאר וליד החור שבמרכזה. הוא עבד במהירות כדי להספיק לסיים את החפירה. ברגע שנשמעו צעדיו של הנזיר הוא כיסה את הבורות בקרשים דקים ורופפים וסמך על התאורה העמומה שתסתיר את המתרחש בחצר ובמיוחד את החור שבמרכז הכיפה שבנה מעל הבאר.
"סיימת?" שאל הנזיר וחרסום השיב בחיוב, הנזיר הניח בידו שני מטבעות זהב וכיסה את ראשו בברדס. אלא שהפעם, נעץ חרסום אבן גיר מתחת לסנדל הימני שאותו הקפיד לגרור לאורך הסמטאות כדי לסמן בשקט את הדרך למחבואו של הנזיר.
לפני שקיעת החמה, יצא חרסום מביתו ועשה את דרכו לארמון המושל, הוא ביקש מהשומרים להביא אותו בפני המושל בדחיפות. "מה רצונך?" שאל המושל כאשר הוכנס חרסום פנימה לתוך הארמון. "ביכולתי לסייע להוד מעלתו בתפיסת שתי ציפורים שמנות במכה אחת, השאלה היא מה יעלה בשכרי על המאמץ…" אמר חרסום בהתרגשות. "במה מדובר?" שאל המושל וחרסום המשיך: "יודע אני על אדם בתפקיד ציבורי בכיר המועל בכספים ומחביא אותם ברשותו. ומעבר לכך, יודע אני היכן נמצא אלונזו – השודד האכזר אשר מטיל את חיתתו על כל בני העיר!"
"במידה ואכן הנך צודק בדבריך, הכסף שיימצא יעבור לרשותך כפרס על לכידת הפושעים!" אמר המושל ללא היסוס. "היכן הם נמצאים?"
"אינני יודע עדיין!" השיב חרסום. "אבל אם המושל יעמיד לרשותי סוס ויתלוו אליי השוטרים, אוכל למצוא את המקום במהירות!" המושל הסכים ותוך זמן קצר החל חרסום בליווי השוטרים לסרוק את רחובות העיר, כדי לנסות ולמצוא את סימון אבן הגיר על אבני המרצפות. לאחר שעה של חיפושים, הוא הבחין בסימונים ועשה את דרכו בליווי השוטרים עד שעצר למרגלות הבניין הישן. "תיכנסו פנימה ותמצאו את הנזיר דימטריוס ואת הנזיר אלונזו, כשהם מתפתלים בכאבים בתוך בורות צרים וארוכים!". השוטרים פרצו פנימה וכפי שאמר חרסום, הנזיר החמדן והשודד האכזר נאנקו מכאבים, בתוך הבורות הצרים הארוכים שנחפרו במיוחד עבורם. חרסום נשם לרווחה כאשר השוטרים הוציאו החוצה את השניים ומיהר להביא את העגלה כדי להעמיס עליה את הכדים הכבדים שהיו מלאים במטבעות זהב נוצצות…
פתגם עממי אומר: 'לעולם אל תדחק את יריבך לפינה' – גם אם אנחנו מתמודדים מול אנשים אחרים, עלינו לדעת תמיד להעניק להם מוצא של כבוד, שכן אם לא ניתן את האפשרות הזאת לא תהיה להם ברירה אלא לנצח בכל מחיר.
