השעה הייתה שעת צהריים מוקדמת כאשר הוא נכנס לתוך החנות הריקה מלקוחות. זבן אדיב קיבל את פניו בסבר פנים יפות. "מה שלומך אדוני? אילו נעליים תרצה למדוד?" הלקוח העיף את מבטו מסביב והשיב: "אני רוצה בבקשה זוג נעליים שחורות כמו אלו שבחלון הראווה".
"בבקשה אדוני, בוא נעיף רגע מבט על כפות הרגליים שלך. המספר שלך בנעל כמו שאני רואה הוא ארבעים ואחת, נכון?" הלקוח מזעיף פנים ומשיב: "לא, אני רוצה שלושים ותשע בבקשה!"
אבל הזבן מתעקש: "סלח לי אדוני, אני עשרים שנה במקצוע. כמו שאני רואה, המספר שלך הוא ארבעים ואחת, אולי ארבעים. בוודאות לא שלושים ותשע. תרשה לי למדוד את כף הרגל שלך?" הזבן מוציא מהמגירה את המכשיר שמשמש את מוכרי הנעליים למדידת כף הרגל, מבצע מדידה קצרה ומכריז בסיפוק: "ארבעים ואחת, זאת המידה המדויקת!"
אבל גבותיו של הלקוח רק מתכווצות בכעס והוא שואל בטון שאינו משתמע לשני פנים: "תגיד לי אדוני, מי משלם על הנעליים – אתה או אני?"
הזבן מכווץ את גבותיו בתמיהה ומשיב: "אתה ידידי, בטח שאתה משלם!" והלקוח ממשיך את השיח הזועף: "אז תביא לי בבקשה מידה שלושים ותשע!"
הזבן לא שואל שאלות ועושה את תפקידו נאמנה. הוא הולך להביא את הנעליים ורק אז עולה במוחו המחשבה שאולי הנעליים נקנות כמתנה עבור מישהו אחר. הוא מוריד את הנעליים ומגיש אותן ללקוח. "בבקשה אדוני, הנעליים לפניך כפי שביקשת". הלקוח מהנהן בראשו לאות תודה ומבקש: "תוכל להביא לי בבקשה כף נעל כדי שאוכל לנעול את הנעליים?"
הזבן מצידו כבר לא שואל שאלות, הוא מגיש את כף הנעל בשתיקה ללקוח, והלה מנסה מצידו במספר רב של ניסיונות לדחוף בכוח את הרגליים לתוך הנעליים. רק לאחר דקות ארוכות מצליח הלקוח לדחוף את רגליו לתוך הנעליים בעודו מהדס כברווז ברחבי החנות.
הזבן עוקב אחרי המתרחש ועיניו קרועות מתדהמה. רק המחשבה על בהונות רגליו המחוצות של הלקוח בתוך הנעליים גורמת לו לחלחלה. אבל הוא למד שעם הלקוח הזה לא מנסים להציע מאומה, ורק עוקב בשתיקה אחרי כוונותיו של הלקוח.
הלקוח מצידו מתהלך בזווית שמאלית מפחידה על השטיח, עושה את דרכו הלוך וחזור במשך כמה רגעים ולבסוף מודיע לחלל האוויר: "בסדר, אני לוקח את הנעליים!"
"בשמחה, לארוז לך אותן?" שואל הזבן בחשש, אבל הלקוח מהנהן לשלילה. "לא צריך, אני נשאר עם הנעליים!" הוא יוצא מהחנות בצעדים רחבים, כל אבן בדרך גורמת לו כמעט לאבד את שיווי המשקל. הוא נראה כברווז בעל חטוטרת, שפתיו חשוקות מכאב, והעוברים ושבים מביטים לעברו בתמיהה. הוא מביט בשעון בלחץ, השעה כבר ארבע וחמש דקות וסניף הדואר שבו הוא עובד כבר נפתח לפני דקות מספר. עליו להזדרז להגיע בזמן לפני שיפגוש במבטו הזועף של מנהל המשמרת.
הוא מנסה לזרז את הקצב, אבל אינו עומד בשיווי המשקל הנדרש ומשתטח ארצה. הוא מתגלגל על המדרכה, הברך נתקעת באבן והוא נוחת ישירות לתוך הכביש. הראש שלו פוגע בעוצמה באבני השפה והוא מאבד את ההכרה.
שעה לאחר מכן הוא פותח את העיניים כשפנס מציק דלוק לו למול האישונים. הוא ממצמץ ורואה רופא בחלוק לבן שגוהר מעליו ומחייך. "יופי, פתחת את העיניים!"
"מה זה, איפה אני נמצא?" הוא שואל מבולבל. אבל הרופא מסתער לעברו ויורה פקודות מהירות. "חכו, זה עוד לא הזמן. צריך לראות שאין פגיעה מוחית!" הוא עדיין מבולבל, אם כי הוא מתחיל להבין שהוא נמצא בבית החולים. "דוקטור, האם להכניס אותו לחדר טראומה?" שואלת אחות צעירה ברקע, אבל הרופא עכשיו עסוק באבחון מצבו הרפואי. "שלום לך ידידי, נפלת ברחוב וחטפת מכה רצינית בראש. תוכל לספר לנו מה קרה קודם לכן?"
"קודם לכן? בסך הכול הלכתי לקנות נעליים!" הרופא מהנהן בראשו. "אוקיי, מה קרה לאחר מכן?" והוא ממשיך לפרט: "אחרי שקניתי את הנעליים בחנות, הלכתי לעבודה…"
הרופא מהנהן מרוצה: "מעולה, נראה שאין פגיעה בזיכרון. אתה יודע מדוע מעדת ברחוב? האם זאת הייתה סחרחורת פתאומית? האם מישהו דחף אותך חלילה?"
"לא, מה פתאום. זה היה כנראה בגלל הנעליים…" והרופא מביט בו בתימהון. "הנעליים? איך קשורות הנעליים לנפילה שלך?" הוא מביט על הרופא, נאנח ומסביר: "הנעליים שקניתי, הן קטנות עליי בשתי מידות, כנראה בגללן מעדתי וקיבלתי מכה בראש".
"ולמה קנית מלכתחילה נעליים שקטנות עליך בשתי מידות?" הרופא לא מוותר עד שתהיה ברורה לו התמונה כולה. הוא חושק שיניים ומסביר לרופא: "תראה, אני עובד בדואר, זאת עבודה קשה. לא מתגמלת, יחס גרוע. כמו שאתה מבין, אין לי הרבה סיפוקים בחיים, אבל תתאר לעצמך – נכון שהנעליים קטנות עליי, אבל כשאגיע הביתה ואחלוץ אותן אתה יודע איזה כיף זה יהיה? אתה לא מבין אפילו באיזה תענוג מדובר!"
הרופא מביט בו בתימהון הולך וגובר, אבל ברקע האחות לא מוותרת. "דוקטור, להעביר את החולה לחדר טראומה?"
הרופא מסתובב לאחוריו בחיוך מלא משמעות ומשיב: "לא, גברתי האחות, את החולה הזה לא צריך להכניס לחדר טראומה, צריך להעביר אותו למחלקה הפסיכיאטרית…"
לפעמים נקודת המבט שלנו על מה שקורה מסביב היא מעוותת. לא צריך להגיע לסיטואציה שבה נקבל מכה בראש כדי להתעורר ולגלות שטעינו ואנחנו סובלים מחבלות. אם רק נקשיב לאנשים שנמצאים מסביבנו, נבין שיש דברים שהם מבינים בהם יותר מאיתנו ונלמד להקשיב. ללא ספק החיים שלנו ייראו אחרת.
