מי אנחנו באמת?

צייד יצא אל היער, ובין עשרות קופים שקפצו על העצים הוא גילה ילד אנושי שחי בין כל הקופים ומתנהג ממש כמו קוף.

הוא צד אותו בחוכמה, הביא אותו אל ביתו וגידל אותו לאט לאט. מסע החינוך של הילד־קוף היה קשה ומאתגר, והצייד נאלץ להשתמש באמצעים קשים, לפעמים אף מכאיבים, כדי להרגיל את הילד להתנהג כמו בן אנוש.

אחרי כמה שנים, כשהילד קצת התבגר, והיה נראה שהוא הפך לקצת יותר אנושי, קרה מקרה והקוף שבתוכו יצא בצורה גסה ומכוערת. הצייד גער בו קשות ואף הכה אותו.

ואז קם הנער וצעק: "מה אתה רוצה מהחיים שלי?! למה צדת דווקא אותי מכל הקופים ביער?! למה אתה מתעלל בי?! אני רוצה לחזור למשפחה שלי בג'ונגל!"

הצייד הבין שיש כאן בעיה קשה: הבחור לא מבין שהוא בן־אדם ולא קוף. ואז עלה במוחו רעיון. הוא לקח אותו אל המעיין שבקצה הכפר, ושם הראה לו את הבבואה שלו משתקפת מתוך המים.

"תסתכל בבקשה ותגיד לי: האם אתה דומה לי, או לקופים שמהם לקחתי אותך?"

ואז, לראשונה בחייו של הילד, חלחלה בו ההבנה שהוא ממש לא קוף.

*

אנחנו לא קופים!

אנחנו גם לא בעלי חיים משודרגים. אנחנו 'אדם'. ומה זה אומר להיות אדם? להיות אדם זה אומר שאומנם יש לנו גוף בשר ודם, ויש לנו אגו גדול ורצון לעונג ולהנאות של הגוף, אבל יש לנו גם נשמה. נבראנו "בצלם א־לוהים". הנשמה שלנו היא "חלק אלוה ממעל", היא לא גשמית, היא לא חומר, היא רוחנית ודומה לבורא שלנו.

*

ומה זה אומר שהאדם דומה לבורא? זה אומר שבדיוק כמו שהבורא הוא טוב ומיטיב וכל כולו נתינה והשפעה, הוא זה שברא את כל העולם המופלא והמדהים הזה על כל הטוב שיש בו, כל כולו אהבה, כך גם הנשמה שלנו, היא רק רוצה טוב, היא רק רוצה לתת, להעניק ולהשפיע.

להיות דומה לבורא זה אומר שהמהות האמיתית שלנו היא אהבה.

*

ומהי אהבה? אהבה היא ­– דברים נפרדים שמשתוקקים להתאחד ולהתחבר. אהבה  בגימטרייה אחד (13). באנו מן ה"אחד", מהבורא שהוא אחד, הוא ברא את הכול, והוא כולל בתוכו את כל המציאות, הכול כאן אחד. זה רק נראה ומרגיש לנו שאנחנו נפרדים, אבל במהות אנחנו בעצם דבר אחד.

באנו לכאן כדי להתחבר. באנו לכאן כדי לאהוב. באנו כדי להיות אחד.

*

אבל שכחנו מי אנחנו. איבדנו את הזהות האמיתית שלנו. בטעות התאהבנו בגוף שלנו ובאגו שלנו. שכחנו שאנחנו "בצלם א־להים", והתחלנו להתנהג כמו בעלי חיים משודרגים, בעלי חיים עם שכל. בעלי חיים שיודעים לדבר…

שכחנו שאנחנו בעצם אחד. שכחנו שאנחנו אהבה. התחלנו לפגוע זה בזה, לקנא, לחמוד, להתחרות, להציק להזיק, להשפיל, לדרוס, לעקוץ, לגנוב, לרדוף, לבזות, להשמיץ, לקחת, במקום לתת, להעניק, להשפיע, לחלק, לשתף, לאהוב, לכבד, להתגמש, לסלוח, לחבק, לוותר.

*

וככה יצרנו מציאות ממש עקומה. כמו מטוס משוכלל שהחליטו להשתמש בו כמכונית. כמו מחשב־על שמשתמשים בו כמעצור לדלת. כמו יהלום ענק ונוצץ שהפכו אותו לפטיש.

וזה גרוע הרבה יותר, כי כשהאדם שוכח מי הוא באמת, ומה הוא מסוגל ויכול להיות, הוא ממש מזיק לעולם כולו.

*

ומהיכן אנחנו יודעים שאנחנו אהבה? שזו האמת האמיתית על עצמנו? מסיבה פשוטה מאוד: כל בני האדם שונאים אגואיזם. אף אחד אינו אוהב שמתנהגים אליו לא יפה, שמזלזלים בו, שמשקרים לו, שעוקצים אותו. ולעומת זאת – כולם אוהבים את האהבה. אין מישהו שלא רוצה שיאהבו אותו ללא תנאי. אין מישהו שלא רוצה שיקבלו אותו כפי שהוא, שיכילו אותו, שיתנהגו אליו בצדק בכבוד, ביושר ובאמת. כולנו מרגישים את זה. כולנו יודעים את זה. כולנו צמאים לזה.

*

כולם גם זקוקים למזון כדי שהגוף יוכל להתקיים. תתארו לעצמכם שהיה מחסור במזון בכל העולם. האם לא היו מדברים על זה בכל מקום? האם לא היו מתאספים כולם כדי למצוא פתרון?

אז איך זה שחסרה לנו אהבה ואנחנו שותקים?! אף אחד לא מדבר על זה. הרי זה הדבר הכי בסיסי. הכי מהותי. הכי נצרך לנפש שלנו. ולמרבה הפלא אנחנו אפילו לא מודעים לעובדה שהוא חסר לנו, ואנחנו לא מחפשים את זה.

והמציאות מוכיחה לנו שוב ושוב כמה גרוע המצב נהיה כשאנחנו שוכחים מי אנחנו ואיך אנחנו באמת אמורים להתנהג.

*

אז מתי כבר נתעורר ונבין? כמה מכות עוד נצטרך לחטוף כאשר המציאות שאנחנו יצרנו במעשינו מתפוצצת לנו בפרצוף ומלמדת אותנו שאנחנו לא חיים נכון? כמה עוד נהיה מוכנים לסבול עד שנצעק "די"?!

בהחלט הגיע הזמן להתעורר על עצמנו ולהבין מי אנחנו באמת. מה המהות והזהות שלנו. לעזוב את הפירוד והשנאה, לא לתת שום יד למחלוקת, לוודא שאנשים סביבנו יתביישו לדבר רע על אחרים כי אנחנו לא ניתן להם לעשות זאת. ולהתחיל בלי בושה להפיץ אהבת חינם, להגביר נתינה, חמלה, אהבה, אכפתיות, רחמים, כבוד, אמת, צדק, יושר.

כי זה מה שאנחנו באמת!