מסע "קון טיקי"

שבת, ח' באייר מסע "קון טיקי"
פולינזיה היא קבוצת איים נידחים במרכז האוקיינוס השקט. בקרב חלק מילידי האיים קיימת מסורת, שאבות-אבותיהם הגיעו לאיים אלו מיבשת השוכנת ממזרח, כלומר מדרום אמריקה. מסורת זו נחשבה על ידי חוקרים רבים כאגדה בלבד, שכן המרחק בין פולינזיה לחופי דרום אמריקה הוא כ 7,000- ק"מ, ולילידי אמריקה בעת העתיקה לא היו אניות או סירות שיכלו לעבור מרחק כזה. ההנחה המקובלת היא שתושבי האיים הגיעו בהדרגה מכיוון אסיה, שממנה יש רצף של איים שהמרחק ביניהם אינו גדול כל כך.
אמנם בשנת תש"ז (1947) החליט חוקר נורווגי בשם תור היירדאל להראות שהמסורת הפולינזית היא אפשרית. לשם כך הוא בנה עם כמה חברים רפסודה פשוטה מעץ בלזה, והשתמש רק בחומרים ובציוד שהיו קיימים בזמן העתיק. הרפסודה נקראה "קון טיקי" על שם אביהם הקדמון של הפולינזים. בח' באייר יצאו היירדאל וחבריו למסע הארוך והמסוכן מחופי פרו לאיי פולינזיה. לאחר הפלגה שנמשכה כשלושה חודשים, הגיעה הרפסודה ליעדה והוכיחה שמסע כזה הוא אפשרי. למרות שמסעה של ה"קון טיקי" אינו מהווה הוכחה לגבי מוצאם של הפולינזים, הוא מראה שאין לזלזל במסורות עתיקות, שפעמים רבות יש בהן אמת שאינה גלויה במבט ראשון.

יום שני, י' באייר – חורבן שילה
בסוף תקופת השופטים היו הפלישתים האויב העיקרי של עם ישראל. לאחר אחד הקרבות שבו ניגפו ישראל לפני הפלשתים, החליטו זקני העם להביא לשדה המערכה את ארון ברית ה', שבו נתונים לוחות הברית, כדי שבזכותו ינצחו במלחמה.
אמנם עם כל קדושתו של הארון, אין הוא "מטה קסם", ואין הוא יכול לשמש כ"ביטוח" מפני מעשים פסולים. באותה תקופה כיהנו במשכן בשילה בניו של עלי הכהן – חפני ופנחס, שהיו חוטאים ואנשי בליעל. בי' באייר ב'תתע"א (889 לפנה"ס) התחולל קרב שני ומכריע עם הפלישתים, והפעם התבוסה היתה גדולה אף יותר: כשלושים אלף איש נהרגו ובהם הכהנים חפני ופנחס, והארון עצמו נלקח כשלל בידי הפלישתים לתקופה מסוימת. כאשר הגיעה לעלי הכהן השמועה על התבוסה ותוצאותיה, הוא נפל מכסאו ומת. גם משכן שילה עצמו נחרב באותו זמן, לאחר שעמד 369 שנים. מחמת המאורעות הללו, יש שנהגו להתענות בי' באייר.
חורבן שילה מוזכר בתנ"ך כדוגמה לכך שקיומו של המקדש, וגם הקרבנות והתפילה עצמם, מתקבלים ברצון רק כאשר הם מלווים בכוונה אמיתית לעשות את רצון ה', בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
יום שני, י' באייר – גדול חכמי המערב
רבינו יצחק אלפסי (הרי"ף) היה גדול הפוסקים בתחילת תקופת הראשונים. הוא נולד בשנת ד' תשע"ג (1013) בעיר קלעת חמאד, השוכנת ככל הנראה באלג'יר, ולמד בישיבת קירואן שבתוניסיה. השם "אלפסי" הוא על שם העיר פאס שבמרוקו, אך יש אומרים שרבינו לא חי שם בפועל אלא היה זה רק מוצא משפחתו.
כאשר היה הרי"ף בן 75 , נאלץ לברוח לספרד בעקבות הלשנה. בשנים הבאות כיהן כראש ישיבה בעיר אליסנה, עד פטירתו בי' באייר ד'תתס"ג (1103), והוא בן תשעים שנה.
חיבורו העיקרי של הרי"ף הוא "הלכות רב אלפס" שהוא מעין קיצור לתלמוד הבבלי: החיבור כולל את ה"שורה התחתונה" של ההלכות שבגמרא, תוך השמטה של המשא ומתן ההלכתי ועניינים שאינם נוגעים למעשה. לפסיקתו של הרי"ף היתה השפעה רבה על עולם ההלכה, ומרן ה"בית יוסף" החשיב אותו כאחד משלושת "עמודי ההוראה".