חייו הקצרים של אדי טולאק היו עמוסים עליות ומורדות שיכלו למלא מדף ספרים שלם. כבר בגיל צעיר מצא את עצמו אדי מסולק מכל מוסד חינוכי שבו שהה, בעוד משפחתו, שהייתה קשת יום ודלת אמצעים, לא הצליחה גם היא להתוות לו דרך ישרה ובטוחה. משם קצרה הייתה הדרך להגיע אל הרחוב, ושם התחבר אדי לאנשים רעים שניצלו אותו למטרותיהם האישיות. ככל שחלפו השנים, שקע אדי עמוק יותר ויותר בבוץ. למזלו דווקא אז זכה אדי לקבל תפנית משמעותית בחייו, והיא שינתה אותם לחלוטין.
"נתראה כאן גם בשבוע הבא!" חתם מיכאל את המפגש השבועי, "עד אז שיהיה לכולנו שבוע טוב ומוצלח", הוא הוסיף כהרגלו ופנה לצאת מהחדר. אדי קם מהכיסא והתמתח. אחרי שלושה שבועות במחלקה לטיפול בהתמכרויות, הוא הרגיש, לראשונה מזה יותר מדי זמן, רגעים אמיתיים של חיים ומשמעות. רק לפני שלושה שבועות הוא היה מוטל בפינת רחוב, מתנדנד בין מציאות להזיות. מצבו הפיזי היה לא טוב בכלל. כחוש ואומלל, בשארית כוחותיו, הוא התחנן לעוברים והשבים שיעזרו לו. בדיוק אז הופיע 'מיכאל הגואל', כפי שאדי אהב לקרוא לו. מיכאל עסק שנים כמדריך במחלקה להתמכרויות, וכשראה את אדי, הוא ידע שהוא חייב לקבל טיפול במהירות. השבועות הראשונים במחלקה היו לא קלים בכלל עבור אדי. המחשבה להפסיק את הטיפול ופשוט ללכת, חלפה בראשו כמה וכמה פעמים. אך בכל פעם שאדי כמעט נשבר, מיכאל היה שם, אומר בדיוק את הדברים שאדי צריך היה לשמוע כדי להישאר.
"אדי…" קרא אליו יובל מקצה החדר וקטע את מחשבותיו. "אדי, היום בחמש במגרש", הוא הכריז, "אל תבריז לנו גם השבוע!" אדי חייך במבוכה והבטיח להגיע.
השבועות חלפו והצטברו לחודשים, ובכל יום גילה אדי עוד יכולות בעצמו ועוד טוב בעולם. בין החברים בקבוצת הטיפול נוצר קשר חזק ואמיץ, הרבה מעבר לסתם חברות רגילה. כל אחד מהם עבר קשיים ותהפוכות, עד שקיבל בדרך לא דרך הזדמנות לחזור לחיים. הזדמנות שאף אחד מהם לא התכוון לוותר עליה.
הטיפול במחלקה המשיך להתקדם בהצלחה רבה והתקרב לסיומו. "אנחנו פותחים השבוע את החודש האחרון לטיפול", הכריז מיכאל במפגש הקבוצתי, "עם סיומו של החודש תעברו כקבוצה לכפר קהילתי פתוח, שיהיה התחנה האחרונה בטיפול לפני החזרה לחיים הרגילים. שם, לראשונה, הכלים שרכשתם בתקופת הטיפול יצטרכו לעמוד למבחן". המתח בחדר עלה, כל הנוכחים עיכלו את דבריו של מיכאל. "יש לנו עוד חודש של עבודה לפנינו, תראו שאתם מנצלים אותו בצורה הטובה ביותר כדי להגיע ככל האפשר מוכנים אל הכפר הקהילתי".
"מה יש, אדי?" פנה אליו יובל אחרי שסיימו את המטלות הקבועות, "אתה נראה מוטרד בימים האחרונים". אדי עטה על פניו חיוך מאולץ והשיב בסתמיות: "הכול בסדר, אל תדאג לי". אולם ככל שסיום הטיפול התקרב, הפך אדי למופנם ושקט יותר ויותר. יובל חשש לחברו הטוב. הוא פחד שאדי עלול לאבד את ההצלחות וההישגים שהגיע אליהם. "אדי", אמר לו יובל בתקיפות באחת הפעמים, "אני פה כי אתה חשוב לי, ואני רוצה לעזור. מה יש? מה קורה איתך? אני שם לב שמשהו מפריע לך!" אדי הרים את פניו והביט בחברו הטוב. אחרי כמה שניות של איפוק התפרק אדי באחת, והמבט החלול שהיה על פניו התמלא בדמעות. "זה מיכאל…" פלט אדי מבין הדמעות, "איך אני אצליח להמשיך כשהוא לא יהיה בסביבה". בסתר ליבו ציפה יובל שזה מה שישמע מאדי. הקשר שנוצר בין אדי ומיכאל לאורך הטיפול היה באמת חריג ומיוחד. "אנחנו נהיה יחד", ניסה יובל לעודד, "נחזק זה את זה, נעזור ונתמוך. אתה תראה שנצליח". למרות הדברים שאמר, הרגיש יובל שהפרידה ממיכאל תקשה גם עליו. 'לכולנו יהיה קשה להמשיך בלי התמיכה וההדרכה של מיכאל', חשב לעצמו, 'אבל אין ספק שעבור אדי זו יכולה להיות נקודת שבירה של ממש'.
אחרי פרדה טעונה ומרגשת עלו כל חברי קבוצת הטיפול אל הרכב שייקח אותם אל הכפר הקהילתי. אחרי שעתיים של נסיעה הם הגיעו לשכונה פסטורלית, טבולה בירק וצמחייה. שורת בקתות עמדה לה לצד מרחבי דשא שטופי שמש. ראשו של אדי לא היה פנוי להתרשם ממעונו החדש. המחשבה שהוא כעת לבד לא עזבה אותו לרגע.
בשעות אחר הצהריים הכריח יובל את אדי להתלוות אליו לסיור בכפר החדש. "בוא רק נעיף מבט", אמר כשהוא מושך את אדי החוצה, "אחר כך אני אניח לך". בעודם משוטטים בין השבילים והפינות שבכפר, תפס מבנה חריג את תשומת ליבם של שני החברים. "מה זה, יובל?" שאל אדי בקול. "אין לי מושג", השיב יובל, "זה לא נראה כמו אחת מהבקתות האחרות". כשהתקרבו אל המבנה הבחין אדי בשלט גדול שעליו היה כתוב: "לייעוץ והכוונה היכנסו פנימה!" אדי ויובל החליטו להיכנס פנימה, הם הבחינו במסך גדול שמולו היו שני כיסאות נוחים. על השולחן היה כפתור אדום שהפעיל את המסך. הם לחצו על הכפתור והתיישבו על הכיסאות ולפתע נדלק המסך, ועליו נראה חיוכו המוכר והאהוב של מיכאל המדריך. "שלום חברים, המקום הזה נועד במיוחד בשבילכם. אם אתם חושבים שיש לכם קושי, פשוט תיכנסו לכאן. אני נמצא כאן כדי לעזור לכם ולשמוע אתכם. אל תהססו לרגע…"
הקב"ה מצווה על בני ישראל בפרשה זו לבנות משכן להשראת השכינה, ומטרת הקמת המשכן היא לאפשר לבני ישראל גם אחרי מעמד הר סיני, להשאר עם השראת שכינה, דרך עבודת המשכן הנמצא במרכז המחנה, ומשמש כמקום שאליו נשואות כל העיניים וכל הלבבות, להזכיר לנו שאנחנו תמיד תמיד מחוברים.
