רובי ושימי היו חברים במשך שנים ארוכות עד שהסתכסכו בצורה חריפה ולא דיברו במשך חודשים ארוכים, לקראת פורים החליט רובי לנקום בחברו שימי ושלח לו משלוח מנות מכובד שבתוכו היה מכתב מהודר מלא בנאצות וביזיונות. יוסי, השליח שנשלח למסור את משלוח המנות ידע שישנה יריבות בן השניים ולכן התפלא כשהוזמן להביא לשימי את משלוח המנות. הוא הסתקרן ופתח את המכתב ונבהל לקרוא את תוכנו, הוא החליט לעשות מעשה וכתב מכתב חדש שפתח את הדברים בבקשת סליחה ומחילה ומילא אותו בדברי שבח והתנצלויות על העבר. שימי שקיבל את המשלוח, התפלא למראה המכתב וכמובן סלח מיד והחזיר משלוח מכובד עם מכתב התנצלות ובקשת סליחה מכובדת מצדו, מה שגרם לשני הצדדים להתפייס והשלום חזר לשרור ביניהם. לאחר פורים כשנודע המעשה של יוסי השליח, שאל רובי את הרב האם הוא יצא ידי חובת משלוח מנות במשלוח שנשלח לשימי מכיוון שכוונת המשלוח הייתה מלכתחילה שלא להרבות אהבה ואחווה כפי מטרת מצוות משלוחי מנות, אלא ההיפך הגמור. מה לדעתכם השיב לו הרב?
מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט: שולחן ערוך 'אורח חיים' סימן תרצ"ה סעיף ד' והפוסקים על המקום בדין טעמי מצוות משלוח מנות. סימן ס' בדין: 'מצוות צריכות כוונה'.
תשובה לשאלה "סחורה בלב הים" (שאלה מס' 731)
תקציר השאלה השבועית: ספינת המשא הגדולה של חברת 'קרידו' עשתה את דרכה לעבר מפרץ אשדוד כדי לפרוק את המכולות הרבות שהיו על הספינה, אלא שכמה קילומטרים לפני הנמל הגיעה רוח לא שגרתית שהעיפה כמה מכולות מלאות במוצרי חשמל לתוך הים. כמה אנשים שהבחינו בנפילת המכולות, מיהרו לשכור צוללנים מיוחדים שיכנסו לתוך המים והעמיסו על הסירה מוצרי חשמל מכל הבא ליד. כשהגיעו לחוף, תבעו אותם בעלי הסחורה שיחזירו את מוצרי החשמל. אבל הם טענו שגם ככה מוצרי החשמל היו נהרסים בתוך המים והם הצילו מדבר שגם ככה היה הולך לאיבוד. מה דעתכם, האם הם צודקים בטענה שלהם?
תשובה בקצרה: אם מוצרי החשמל היו יכולים להחזיק מעמד במים מספיק זמן, כדי שהבעלים יוכלו לשכור צוללנים ולהציל אותם, וודאי שחייבים להחזיר אותם לבעלים. ורק אם לא הייתה אפשרות להציל אותם זה מוגדר כ'זוטו של ים' והסחורה שייכת להם.
תשובה בהרחבה: ישנה הגדרה בתלמוד לגבי נהר שעלה על גדותיו וסחף ביחד עם הזרם חפצים של אנשים שלא היה ניתן להציל אותם, במקרה כזה המקום מוגדר כ'זוטו של ים' ואם אדם הציל משם חפץ, אז 'הרי אלו שלו' כיוון שהחפץ נקרא אבוד מהבעלים ומכל אדם אחר. כיוון שצריך להיות נועז ואמיץ כדי להיכנס לתוך הסחף של המים ולהוציא משם חפצים. הפוסקים הגדירו שכל מקום שצריך פעולה נועזת כדי להציל ממנו חפצים, נקרא 'זוטו של ים' ומי שהעז להיכנס ולהציל חפצים אז הדין הוא ש'הרי אלו שלו'.
מה הדין במקרה שלנו?
היה מקום לומר שאם לא קיימת אפשרות סבירה להציל את המכולות ורק אותם אנשים שכרו צוללנים שעשו פעולה נועזת כדי להציל את מוצרי החשמל, הרי שהם שייכים להם. אבל ברור שאם הייתה לבעלים אפשרות להציל את מוצרי החשמל, שהם חייבים להחזיר אותם לבעלים. אולם דעת הרמ"א שיש מנהג בעולם להחזיר את החפצים לבעלים גם באופן שהבעלים עצמו לא היה יכול להציל, אבל צריך עיון לגבי הסיפור שלנו מה הדין במקרה שיש ביטוח שמשלם את הנזקים ואין הפסד לבעלים.
