"מה אתה חושב שאתה עושה?!" הרעים קולו של הגנרל אדוארד סמולנסק: "עוד הפעם אתה מתעסק לי בזמירות ומנגינות? חייל צריך להתעסק בצחצוחי חרבות, באומנות לחימה ולא בשירים וניגונים!" יוזאק התכווץ במקומו והניח את החצוצרה שבידו על הקרקע. "חוץ מזה…" הוסיף הגנרל. "לא שמעת? אנחנו אורזים את המחנה ויוצאים למסע בן יומיים לכיוון מבצר 'בלגרוס', קדימה! לעבוד, לקפל אוהלים ולזוז". יוזאק קם ממקומו ופסע לעבר המחנה. יוזאק סופח לצוות הגנרל בתור נער חצוצרה. כל פעם שהיה הגנרל רוצה להודיע הודעה לגדוד היה יוזאק תוקע בחצוצרה או בקרן היער, ולשמע הקריאה היו מתקבצים כל החיילים.
יוזאק לא היה מאושר מתפקידו וחיי הצבא לא היו לרוחו, בכל זמן פנוי היה פורש הצידה ומוצא לו פינה שקטה ואז היה עוצם את עיניו ומנגן לו חרישית בחצוצרה או פורט על כלי מיתר, אפילו בקרן היער ידע יוזאק לבצע מנגינות. חיילי הגדוד לא הבינו לרוחו והיו מכנים אותו בביטויים מזלזלים, אבל יוזאק התעלם מהם, והיחידי שהבין לרוחו היה רמונד – נער הסוסים. רמונד היה נער עני, שנאסף על ידי הגדוד מאחד הכפרים וזאת לאחר שנמצא בקי במלאכת הטיפול בסוסים בניקיונם ובתיקון פרסות. רמונד היה מתופף יוצא דופן, שידע לתופף כמעט על כל דבר במקצבים מלהיבים. יוזאק מצא בו חבר כלבבו. ואכן בזמנים הפנויים היו השניים חומקים מן המחנה, מוצאים איזו פינה ביער ושם מנגנים יחד, רמונד מתופף, ויוזאק מנגן בכלים שונים.
שיירת הגדוד התפרסה על מאות מטרים והתקדמה לאיטה בשביל ההררי. היא כללה עגלות רתומות לפרדות נושאות ציוד, חיילים שהלכו רגלית ופרשים רכובים על סוסים. מזג האוויר החורפי והבוץ הרב שמילא את הדרכים, הקשו על התקדמות השיירה ודרש מאמץ רב מחיילי הגדוד. לאחר יומיים מפרכים הגיע הגדוד של הגנרל סמולנסקי לשערי מבצר 'בלגרוס'. המבצר היה ממוקם באזור הררי מוקף יערות. השמש פנתה לשקוע והחיילים היו עייפים מאוד מטלטולי הדרך. הגנרל שרצה לפצות את חייליו על המסע המפרך, הודיע שישנן שעתיים להתארגנות ברחבי המבצר ולאחריה תיערך סעודה כיד המלך, עם בשרים מתובלים על האש כאות הערכה למאמצי הגדוד.
יוזאק פרק את משא הפרדות שהכיל אוהלים מקופלים, בגדים ושלל דברים. תוך כדי הפריקה נתקלו עיניו בחצוצרה וכלי הנגינה שלו וחשק עז הציף אותו לצאת קצת מאווירת המחנה ולנגן מעט. יוזאק ניגש בראש מושפל לגנרל וביקש ממנו בקול רפה שיתיר לו להיעדר מהחגיגה הערב, הוא הסביר שברצונו להתאוורר מעט באוויר היער ולנגן, ו'סעודת המלכים' שתיערך הערב אינה לרוחו.
הגנרל הביט בו בבוז: "חייל רציני אתה לא תהיה לעולם!" אמר. "אך אם אתה מוותר על כבשים ואווזים צלויים בשביל ניגונים ושטויות שכאלו, בסדר! אתה משוחרר! וגם החבר שלך. מה שמו? רמונד. אבל אל תתרחקו מהמבצר!" יוזאק הודה לו ומיהר להודיע לרמונד על השחרור המיוחל. "תביא איתך את תוף הבס, אני אביא את החצוצרה ואת קרן היער. יהיה נחמד…" עודד יוזאק את רמונד.
תוך זמן קצר יצאו השניים מן המצודה ופנו בשבילי היער לקרחת יער נחמדה לא הרחק משם. הלילה ירד ומן המצודה החלו להישמע קולות החוגגים. ריח טוב של תבשילים ובשרים התפשט באוויר היער. יוזאק התיישב על גזע עץ כרות והוציא את הכלים, גם רמונד שלף את התופים והחל לתופף עליהם חרישית, רוח הלילה הנעימה ועלי היער שרשרשו השרו אווירה קסומה.
לפתע נשמעו דהרות סוסים, כאילו פלוגת פרשים מתקרבת. יוזאק הרים את גבותיו והביט לעבר רמונד בתמיהה. הפרשים חלפו בשביל המוליך למבצר לא הרחק מן השניים. לפתע החלו להישמע צעקות מן המבצר וצרחות קרב מילאו את חלל היער. "קוזקים! אין ספק שאלו הקוזקים! זו התקפת פתע!" זעק יוזאק בחרדה. "הם תופשים את חיילנו לא מוכנים כלל. אוי ואבוי!" השניים קפאו על מקומם. בעוד שמהמבצר החלו להישמע צרחות קרב וקול צחצוח חרבות.
לפתע התנער יוזאק: "קדימה, רמונט! הכה בתופים בכל הכוח! בכל הכוח!" קרא תוך שהוא מוציא את קרן היער. רמונד החל להכות בכל כוחו בתוף הבס הענק ואילו יוזאק החל לתקוע בקרן היער בחוזקה. יוזאק תקע בקרן, אחר כך בחצוצרה ושוב בקרן. קולות התיפוף התגלגלו על פני ההרים והחזירו הד עמום. גם תרועות החצוצרה וקרן היער ניסרו את האויר והחרידו את האזור.
מפקד הקוזקים – שלחם בראש חייליו במתקפת הפתע, נעצר על מקומו בבהלה. הוא הקשיב בחרדה לקולות שעלו מן היער. הקולות נשמעו קצובים וחזקים. ולפתע החל לצעוק: "קוזקים! תגבורת מגיעה! נסיגה מיידית, אני מכריז על נסיגה מיידית!" הקוזקים המבוהלים החלו להסתובב ולנוס על נפשם מתוך מחשבה שפלוגות חיילים פולנים תוקפים אותם מתוך היער.
עם שוך סערת הקרב, עלו יוזאק ורמונד בשבילי היער בחזרה אל המבצר, כשהם נושאים בידיהם את הכלים והתופים. בפתח המבצר קיבל את פניהם הגנרל – אדוארד סמולנסק. איך שהם נכנסו הרים הלה את כובעו בהתלהבות וקרא לעבר השניים: "שני חיילים בודדים, שהניסו פלוגת קוזקים צמאי דם, דבר כזה עוד לא היה בצבא הפולני, אני מצדיע לכם!"
*
לכל אדם יש את השעה המיוחדת שלו, את נקודת הזמן שבה הוא יכול למלא את תפקידו המיוחד, ולכן אסור לנו לזלזל באף אדם, מכיוון שלכל אחד מאיתנו יש יכולות ייחודיות משלו ולפעמים הישועה וההצלה מגיעות דווקא ממישהו שמעולם לא ציפית ממנו לקבל את העזרה ברגע האמת.
