"שמע, הפיצוחים שלך טעימים, באמת. ואל תיעלב ממה שאני אגיד…" יורם לא חשב להיעלב וגם לא היה יותר מדי במתח לגבי מה המילים שהוא הולך לשמוע. הוא דקלם אותן בלב בו בעת כשהלקוח אמר אותן בפיו – "אבל אין כמו הסחורה של 'מלך הפיצוחים', סבא יוסף הוא פשוט הקולה הטוב ביותר בעיר!". יורם פתח את החנות שלו כבר לפני למעלה מעשור ולשמחתו העסק הצליח בצורה לא רעה בכלל, אבל הוא ידע טוב מאוד מה שידע כל אחד ואחד בתחום הקלייה – יוסף ז'לאווק, המכונה בפי כולם 'סבא יוסף', פיצח את סודם של הפיצוחים וידע לקלות את הפיצוחים הטובים ביותר בעולם. כשיורם פתח את חנות הפיצוחים שלו, הוא קיווה שבקרוב סבא יוסף יסגור את החנות וייתן לצעירים להרוויח קצת, הרי הוא כבר היה בן למעלה מתשעים, אבל נראה שאפילו מלאך המוות פחד להתקרב אל הסבא מחשש שלא יוכל עוד להתכבד בפיצוחים המיוחדים שלו.
ומדוע לא חשש יורם כי סבא יוסף יוריש את החנות לאחד מצאצאיו יחד עם סוד המתכון? פשוט מאוד, סבא יוסף אמר זאת בעצמו אינספור פעמים: "אין לי ילדים ואין לי משפחה, אז אני סבא של כולם. ומה שגורם לכולם לבוא אלי זה סוד קליית הפיצוחים. סוד כזה לא מגלים, סוד כזה ילך איתי לקבר. אני רוצה שגם אחרי מותי כולם יגידו 'אנחנו עוד זוכרים את הפיצוחים המיוחדים של סבא יוסף'. זה מה שינציח אותי ויגרום שיזכרו אותי בעולם…"
רבים וטובים ניסו לשכנע אותו לגלות להם את המתכון הסודי. תמורת כסף, תמורת מגורים בבית אבות בחינם, תמורת מימון עובד זר שיגור אצלו ויטפל בו – אבל כלום לא הצליח. אז כל בעלי החנויות האחרות פשוט חיכו שילך בדרך כל הארץ.
הייאוש של יורם הפך לחיוך קל עם שביב תקווה כשהגיע אליו יום אחד בחור צעיר שהציג עצמו בצורה מסתורית ומבטיחה: "שלום יורם, אני עוקב אחרי החנויות באזור מזה זמן מה ונראה לי שאתה האיש בו אני יכול לבטוח יותר מכולם. כל מה שאתה צריך לדעת עליי הוא שהשם שלי הוא רז, אני לוקח עמלות גבוהות במיוחד אבל בתחום שלי אני הכי טוב בארץ". יורם היה מבולבל ושאל בלחישה: "ומה בדיוק התחום שלך?'" רז חייך ואמר: "גניבת אינפורמציה מקצועית. אתה רוצה את המתכון לקלייה המיוחדת של סבא יוסף? – ארבעים אלף שקלים ואני משיג לך אותו!"
המחיר אכן היה גבוה אך מבט אחד לעבר התורים האינסופיים מול דלת החנות של 'מלך הפיצוחים' היה משכנע כל אדם שזה מחיר משתלם בהחלט. העסקה נחתמה. 5,000 שקלים שולמו מראש והיתרה הובטחה לרז עם הבאת המתכון הסודי.
בחודשיים הבאים רז עשה כל שביכולתו כדי להיכנס לליבו של הסבא החביב, לרקום איתו קשרים ולשכנע אותו לקבלו לעבודה בחנות. במהלך עבודתו במקום ניסה לעקוב אחר כל צעד של הסבא ושתל מצלמות בפינות שונות. בתום חודשיים נפגש עם יורם שוב: "הנה מעטפה עם המתכון הסודי, תביא את הכסף". יורם גיחך ואמר: '"נראה לך? אני נותן לך עכשיו חמישה עשר אלף. את השאר תקבל רק לאחר שאכין את הפיצוחים ואראה שזה המתכון הנכון!" אבל רז לא הסכים בשום אופן: "לא, לא. הכסף עכשיו או שאני נעלם ופותח חנות משלי. יש לך דקה להחליט". יורם נכנע, שילם ולקח את המעטפה.
באותו ערב התמלא פח האשפה במטבחו של יורם בשרידי פיצוחים שונים בטעם לא מאוזן. למרות שראה שרז עבד במשך חודשיים אצל סבא יוסף בחנות התברר לו שהוא שיקר, לקח את הכסף ונעלם. "מעניין כמה בעלי חנויות הוא עוד רימה…" תהה לעצמו.
כעבור שלושה חודשים נפטר סבא יוסף בשיבה טובה והוריש את כל רכושו לבית תמחוי שפעל בעיר. את סוד קליית הפיצוחים המיוחדים שלו, חשב סבא יוסף שהוא לקח אל הקבר. אבל מישהו כבר ידע את הסוד…
כעבור חודש נפתחה חנות פיצוחים חדשה בעיר: 'מלך הפיצוחים – הדור הבא', בניהולו של אדם חדש ואלמוני בשם מאיר אשר למרות גילו הצעיר קרא לעצמו 'סבא מאיר' בשביל הנוסטלגיה. השמועות אמרו שטעם הפיצוחים אכן זהה לפיצוחים של סבא יוסף והקונים מיהרו להגיע.
גם יורם הגיע לבדוק במה מדובר ומבט אחד בסבא מאיר הספיק לו. "שקרן!" הוא קרא אליו ומיהר להתקרב לאוזנו. "אתה חתיכת שקרן בוגד!" לחש למאיר, "רז או מאיר, לא אכפת לי איך קוראים לך, חכה עד שכל העיר תשמע איך גנבת את המתכון לקליית הפיצוחים במרמה!". מאיר חייך ואמר בזחיחות: "כן? אתה הולך לספר לכולם ששכרת את שירותיי כדי לגנוב מסבא בן תשעים, מתכון להכנת פיצוחים? קדימה, נראה אותך…". יורם נרתע לרגע הביט סביבו והבין שבמאבק הזה הוא כבר הפסיד. את המתכון הוא לא ישיג לעולם ועליו רק לשמוח במה שיש לו בלי לחשוב כל הזמן, על הצלחתם של אחרים…
בפרשתנו מצווה הקב"ה את אהרן ובניו כיצד לנהוג בענייני המשכן והקרבת הקורבנות, הקב"ה מזהיר אותם: 'ושמרתם את משמרת ה' – ולא תמותו'. כלומר, יש צורך לפעול בצורה מדויקת על פי הוראות הבורא. מכאן עלינו ללמוד, שגם בעניינים של 'בין אדם לחברו' עלינו להישמר שלא לסטות מהדרך הישרה. מכיוון שמי שבוחר 'לעגל פינות' בענייני יושר או בדברים אחרים עלול לגלות שהדבר רק גורם לו להסתבך בדברים שלא חשב עליהם מעולם.
