קו הגבול של מדינת אטינה ומדינת ליטרקו ידע מלחמות רבות. התושבים היו מורגלים בשגרת לחימה. קו הגבול היה נע מפעם לפעם, אך תמיד היה זה לטובת מדינת ליטרקו, שנגסה בקביעות באדמותיה של אטינה, המדינה שהובסה פעם אחר פעם.
ברוב הפעמים היה זה דווקא צבא אטינה שפתח במתקפה על צבא ליטרקו. אבל באופן קבוע, ובניגוד לכל היגיון, הם היו גם אלה שמפסידים ומובסים, סופרים חללים ומביטים בעיניים כלות בחיילי האויב שחוגגים בשטחים שכבשו מהם.
"זה לא ייתכן!" קרא מפקד צבא אטינה, אדם קשוח וחסר פשרות, שהחליט ללמוד כיצד במלחמה הבאה הם יהיו המנצחים. "אין אפשרות להמשיך בצורה כזאת, אנו מובסים פעם אחר פעם על ידי צבא שקטן מאיתנו! רק בגלל ההפסדים שלנו כולם בטוחים שצבא ליטרקו הוא הצבא הכי חזק באזור!"
"זה נכון!" היו כולם תמימי דעים. "אין אפילו מדינה אחת שמנסה לפתוח מולם במלחמה, מניסיון מר. כל מלחמה הסתיימה בניצחון מוחץ לטובת ליטרקו, על אף מספרם המועט של לוחמיה".
"אם כך, אנו נלמד את טכסיסי הלחימה שלהם, ולאחר מכן נצא מולם למלחמה", אמר המפקד בפאתוס. "זה יארך הרבה זמן, המפקד". העיר אחד הנוכחים. "שייקח כמה זמן שצריך". מפקד הצבא היה נחרץ. במלחמה הבאה הם יהיו אלו שמנצחים!
שנה לאחר מכן הגיע הרגע הגדול. לאחר לימוד ותרגול טכסיסי הלחימה של צבא ליטרקו, הצטיידות בנשק רב ואיכותי ואימונים רבים, פתח צבא אטינה במלחמת פתע עוצמתית נגד צבא ליטרקו. אבל שבועות בודדים לאחר מכן תמה המלחמה בניצחונה הברור של מדינת ליטרקו, וחיילי אטינה חזרו למדינתם בבושת פנים.
"אני לא מאמין!!" מפקד צבא אטינה זעם כששבו המפקדים מהשטח בתבוסה. "לאחר כל ההכנות שלנו צבא ליטרקו הביס אתכם פעם נוספת?!"
אף לא אחד מהנוכחים העז לדבר. המפקד המשיך: "יש לי תוכנית. והפעם היא חייבת להצליח ולהוביל אותנו לניצחון!" הוא היה בטוח. "אנו נתפצל לשתי קבוצות ונילחם עם צבא ליטרקו משתי חזיתות שונות. אנחנו נהיה מוכנים לכך, אך חיילי ליטרקו – לא". כולם הנהנו בהסכמה למשמע דבריו של מפקדם ופנו לאמן את חייליהם ללחימה משתי חזיתות שונות, בדיוק כפי שמפקד הצבא פקד עליהם.
אותו לילה היה שקט ושחור מתמיד. אף קול לא נשמע, ומפקד הצבא נתן את האות המיוחל. אלפי החיילים של אטינה הסתערו על גבולות מדינת ליטרקו משני מיקומים שונים. קריאות הקרב הרגילות שלהם הפכו לקריאות ניצחון, שמחה והתלהבות. הם היו בטוחים שכעת צבא ליטרקו לא יצליח להתמודד מול המתקפה הכפולה שלהם משני מיקומים שונים.
"הם תוקפים אותנו!!" קריאות השמחה והניצחון הפכו במהירות לקריאות בהלה, חיילי ליטרקו התעשתו במהירות והחזירו מלחמה עוצמתית, כשהם מנצחים שוב ולוקחים בשבי חיילים רבים.
"אני יכול לגבור על כל אחד שתביאו לי מחיילי אטינה", התרברב אחד מחיילי ליטרקו ברגע של שיעמום, תוך כדי שמירה על שבויי המלחמה. "תמצאו אפילו את הגיבור והחזק ביותר, אני אביס אותו!"
"נו, ברור", הסכימו איתו חבריו ללא פקפוק. "הרי ידוע שאנו החיילים החזקים ביותר באזור, את חיילי אטינה ניתן לנצח ברגע".
"אז קדימה", הציע שוב הראשון, משכלל את הרעיון: "נילחם בזוגות – אחד מאיתנו, ואחד השבויים. נראה מי ינצח בכל סבב!" הוא געה בצחוק, חבריו מצטרפים אליו, ממהרים להביא את השבוי הראשון שנבחר. "הוא?" החייל הביט בשבוי שמולו בזלזול. "עשר שניות ואני מפיל אותו". התרברב שוב, נהנה לראות בעיניו של השבוי את הפחד.
באין ברירה ניגש השבוי, מחיילי אטינה, בחשש. קריאת קרב נשמעה, והשניים הסתערו זה על זה. דקות ספורות לאחר מכן היה החייל היה על הרצפה, מובס. פחד איום והשפלה בעיניו. הוא התרומם במהירות ושלח את השבוי חזרה למקומו. "זה לא יכול להיות! אני – – – "
"ננסה שוב!" הציע חייל נוסף. "אני מול שבוי אחר". שבוי נוסף הגיע, מביס גם הוא את החייל ברגעים ספורים.
"נקרא לשבוי נוסף?" שאל חייל אחר בהיסוס. הרי תמיד הם ידועים בחוזקם הרב, בכל המלחמות נגד מדינת אטינה וצבאה הם מביסים הרבה יותר מחייל אחד, מדוע כעת הם אינם מצליחים? ויותר מזה – כיצד חיילי אטינה השבויים כעת אצלם מביסים אותם בקלות כה מחפירה?
"אתם שואלים את עצמכם מה פשר ההפסדים פעם אחר פעם לחיילי האויב, נכון?" התקרב אליהם אחד ממפקדי הצבא שהבחין מרחוק בקרבות בין זוגות החיילים והשבויים.
"כן. איך זה יכול להיות?" הם היו המומים ומפוחדים. "הרי בכל המלחמות, נגד הצבאות הכי מאיימים, אנחנו היינו אלו שניצחנו!"
"אתם צודקים. וזו בדיוק הנקודה. כאשר כולכם נלחמים ביחד, אחד לצד רעהו, ומגבים זה את זה, אתם יכולים לנצח. הכוח מגיע משיתוף הפעולה. אך כאשר כל אחד נלחם לבדו, אינכם יכולים לגבור על האויבים".
בפרשת השבוע נאמר: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". הסיבה שבגללה אסור לספור את עם ישראל היא כי כאשר כל אדם עומד בפני עצמו, הוא חלש מאוד, יש בו אינספור פגמים ודברים שדורשים תיקון. ההסתכלות על היחיד עלולה ליצור מצב של קטרוג מול חוסר השלמות שלו. אך כאשר עם ישראל עומד כאחד, כיחידה אחת מחוברת עם כל החלקים השונים, הם משלימים זה את זה, וביחד הם "עם ישראל".
