שי ודורון היו שכנים בבניין דירות קטן, קיר אל קיר, אבל הם היו רחוקים מאוד זה מזה.
שי, מתכנת מחשבים, חי בעולם של קוד ויעילות. דורון, לעומתו, צלם חובב, תמיד עם מצלמה, מחפש את הרגעים המיוחדים, ונרדם עם מוזיקה רועשת. שי התלונן על הרעש, דורון התעצבן על ההערות היבשות של שי, והם בקושי החליפו מבט במסדרון.
אזעקה העירה את הבניין. שניהם רצו למקלט, האוויר היה כבד ממתח. שי ישב בפינה, מגלגל עיניים על הבלגן, וממלמל לעצמו: "אני רק רוצה לחזור למחשב שלי…" דורון, לעומתו, התחיל לצלם את המקלט. "מה אתה מצלם עכשיו?" סינן שי בחוסר סבלנות. דורון משך בכתפיים: "אני תופס רגעים. זה מה שאני עושה!"
הזמן התארך ושי הציץ במסך של דורון וראה תמונה של ילדה קטנה במקלט, מחייכת למרות הפחד. "זה… דווקא מעניין," הוא מלמל, מופתע. דורון הרים גבה: "חשבתי שאתה שונא דברים כאלה." שי הודה: "אני סתם רגיל שכל דבר צריך להיות מסודר, יעיל. אבל התמונה הזאת… היא מראה משהו אמיתי…"
הם התחילו לדבר. שי סיפר איך הוא בונה תוכנות המסייעות לאנשים לעבוד מהר יותר, ודורון שיתף איך הוא מצלם כדי להזכיר לאנשים למצוא יופי גם בבלגן. הם גילו ששניהם, בדרכם, רוצים לעשות את העולם טוב יותר – שי דרך סדר, דורון דרך רגש.
לאט לאט, הם מצאו את עצמם ידידים, הם גילו שיש להם הרבה יותר מן המשותף ממה שהם חשבו. הם הפכו לשכנים קרובים מאוד.
*
כששני אנשים קרובים זה לזה פיזית, אך לא מוצאים ביניהם שום דבר משותף, הם ממש רחוקים זה מזה. הם לא מחוברים בתוך תוכם. העולמות שלהם שונים זה מזה.
אבל כאשר הם מוצאים נקודת ממשק ומטפחים אותה, הם הופכים להיות קרובים, וככל שנקודת הממשק גדולה יותר, גם החיבור נעשה גדול יותר.
*
בפרשה הזו יש לנו מצווה מיוחדת: "וּלְדׇבְקָה בוֹ". מצוות ה"דבקות" שאליה מכוונות אותנו כל המצוות. ואיך אפשר להתדבק בהקב"ה שנמצא לכאורה כל כך רחוק מאיתנו?!
בשביל זה אנחנו צריכים נקודת ממשק. למצוא את הדרך לאהוב את מה שהקדוש ברוך הוא אוהב, ולהיות דומים לו.
ועל זה אמרו חכמינו: "מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון… מה הוא גומל חסדים, אף אתה גומל חסדים…". כלומר, כדי להיות קרובים אל השם, כדי להיות מחוברים אליו, עלינו להיות דומים לו ולפעול במציאות הזאת מתוך רצון להיטיב ולחבר.
