דן צעד לצד אביו כשבידו שקית ובה כל כספי הצדקה שצבר בקופה שבחדרו: תשעה שקלים ועשרים אגורות. באחת הסמטאות הסמוכות, ישב קבצן בגיל העמידה כשלצדו מוצב שלט: "תן צדקה – קבל עצה!". דן ניגש בחשש והושיט לו את השקית. "יש כאן את כל כספי הצדקה שאספתי – תשעה שקלים ועשרים אגורות…" אמר בחשש. הקבצן חייך ושאל: "ולמה אתה מביא לי את זה?"
"אני רוצה לעזור לך", אמר דן בטון מבויש: "אבל זה מסוכן להתקרב לזרים, לא?" המשיך הקבצן להקשות. דן חשב מעט ואז אמר בכובד ראש: "אבל אתה נראה איש ממש נחמד". ואילו הקבצן חייך מאוזן לאוזן. "זו המחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי מזה שנים", אמר בהנאה: "אבל דע לך – וכאן אני מביא לך עצה, צריך להיזהר מאנשים שהם יותר מדי נחמדים. ייתכן והם באמת נפלאים, אך גם ייתכן שלא. לכן חשוב להיות ערני וזהיר!". דן היה מרוכז וניסה לחרוט בזיכרונו כל מילה. "ולמה אתה אומר לי את זה?", שאל לבסוף כשהקבצן סיים את עצתו. "כי שילמת לי על העצה הזו תשעה שקלים ועשרים אגורות…" צחק הקבצן בקול ונופף להם לשלום.
עשרים שנה מאוחר יותר, כאשר ישב דן עם אשתו על יד הקופה, נכנס לחנות התכשיטים של דן ואשתו אדם מגונדר בחליפה יוקרתית ובידו מזוודה קטנה. "שלום וברכה", אמר האיש בלבביות וחייך מאוזן לאוזן: "ברצוני לרכוש את אחד המוצרים שבחלון הראווה". דן קם ממקומו וניגש אל החלון, אך הופתע כשבמקום להצביע על אחד התכשיטים המוצגים שם האיש הרים את פסלון הכסף שנועד לקישוט. "זה לא למכירה!" אמר דן, "זה כאן רק לקישוט".
"כמה כסף אתה רוצה?" שאל האיש בעקשנות. דן ניסה לאמוד במבטו את האיש שהיה נראה נחמד ולבבי אך גם נחוש וחדור מטרה. לאחר מכן הסביר: "זהו פסל של ליקורדו וואלגיר, הפסל האיטלקי הנודע, אך הוא מהווה רק מחצית מהיצירה. במקור הוא הכין את דמויותיהם של אדם וחווה וקרא ליצירה 'בראשית'. ברבות השנים נעלמו הפסלים ולפני כמה חודשים כשטיילתי עם אשתי במרוקו נתקלתי בפסל בדוכן של מוכר מזכרות עתיקות באיזה שוק פשפשים. מובן שידעתי שהפסל איננו שווה הרבה ללא 'חווה' והבנתי שכנראה לא אמצא את הפסל השני אי פעם, אך עדיין זהו פסל מקורי ששווה איזה 5,000 דולר. אז קניתי אותו במאה דולר מאותו רוכל. אם יום יבוא ואמצא את 'חווה' אוכל לדרוש בעדם איזה חצי מיליון דולר, אבל אינני מאמין שזה יקרה אי פעם!"
להפתעתו של דן, בסוף דבריו, האיש לא הלך אלא החמיא לדן על החנות ועל הסיפור ולבסוף שלף פנקס צ'קים, רשם על אחת ההמחאות את המספר 10,000 דולר ושאל: "לפקודת מי לרשום את הצ'ק?". דן היסס ואמר: "אני רוצה לחשוב לפני שאקבל החלטה… תחזור עוד שעה, בסדר?". האיש חייך בהבנה, הודה לדן ויצא מהחנות. כשחזר לשבת עם אשתו היא התפלאה: "אתה סירבת ל-10,000 דולר?! רוץ אחריו מיד ותמכור לו, לפני שיתחרט ולא יחזור!"
דן לקח את הפסל בידו ורץ החוצה אך לאכזבתו ראה את האיש בתוך מכונית שבדיוק החלה לנוע. הוא נכנס במהירות אל מכוניתו והחל לנסוע אחרי הרכב המפואר. כעבור כמה דקות הרכב עצר ליד בניין מגורים. עד שדן מצא חניה עברו שתי דקות נוספות וכשנכנס לבניין לא ידע לאיזו קומה או דירה ללכת. הוא החל לעלות במדרגות וכשהגיע לקומה השלישית שמע צעקות מעבר לאחת הדלתות. זה היה קולו של אדם זקן שצעק: "אתה לא תקבל ממני כלום! אני יודע שאתה רמאי! צא מכאן!". כשהדלת נפתחה ודן ראה את האיש העשיר יוצא תוך כדי הטחת קללות בזקן, הוא מיהר להסתתר וחיכה שהשטח יתפנה ולאחר מכן דפק על הדלת.
דן סיפר לזקן על העסקה שהוצעה לו ושאל לדעתו. כששמע על הפסל של 'אדם' התרגש מאוד וביקש מדן להראות לו את הפסל שבידו. לתדהמתו של דן, הזקן הנרגש הוריד מעל אחד ממדפי הספרים שלו פסל דומה בדמות אישה – הפסל של 'חווה'!
"הוא רצה לקנות מכל אחד מאיתנו את הפסל ב-10,000 דולר וכך לאחד אותם ולהרוויח מאות אלפים!" הסביר הזקן ומיד הרצין ואמר: "אני עבדתי קשה בחיי עד שהתעשרתי ועברתי הרבה דברים. אני מזהה רמאים בקלות. אבל איך זה שאתה לא מכרת לו מיד את הפסל?". דן חייך במבוכה ואמר לו: "זה ישמע לך מצחיק, אבל האמת היא שהיססתי כי האיש הזה עשה רושם יותר מדי נחמד, בצורה קיצונית ו… לפני איזה עשרים שנה כאשר הייתי ילד, קבצן זקן נתן לי עצה ואמר לי להיזהר מאנשים יותר מדי נחמדים!". חיוך רחב התפשט על פניו של הזקן והוא אמר בקול שקט: "עצה טובה הוא נתן לך… עצה שעלתה לך תשעה שקלים ועשרים אגורות, היית הילד הכי חמוד שפגשתי בחיי ונתת לי הרבה כוח. לא שכחתי אותך מעולם. וכאות תודה אני נותן לך במתנה את הפסל של 'חווה'. אני כבר לא צריך את הכסף הזה, אתה עוד צעיר ותדע להשתמש בו בתבונה!".
פרשתנו נפתחת בציווי 'ויקחו לי תרומה'. חז"ל מסבירים כי כתוב 'ויקחו' ולא 'ויתנו' כי כאשר אדם תורם הוא בעצם גם מקבל הרבה עבור עצמו. בעיניים רגילות זה נראה כאילו התורם מפסיד למען המקבל, אך בעומקם של הדברים גם התורם עצמו מרוויח, לפעמים אפילו הרבה יותר מאשר האדם שקיבל את התרומה.
