כחוקר צעיר בתחום מדעי המוח, כישלונות ואכזבות היו חלק בלתי־נפרד משגרת חייו של פרופסור אדמונד גריבקה. לאורך השנים שבהן עסק במחקר, למד אדמונד שנחישות והתמדה מנצחות כל כישלון, ושטעם ההצלחה מתוק להפליא, כך ששווה לא לוותר.
ואולם מאז קיבל פרופסור אדמונד לידיו את תוצאות הניסויים האחרונים, הוא לא הצליח להתגבר על התחושות הקשות. אולי בגלל השנים הרבות שהקדיש לנושא, אולי בשל גילו המתקדם, אולי בגלל התקוות שהיו לו. בוודאי בגלל העובדה שהפעם, באופן מיוחד, זה לא היה עוד מחקר רגיל עבורו.
במעבדה שאליה עשה כעת את דרכו, התנהל בשנים האחרונות מחקר פורץ דרך. מיטב המוחות עבדו מסביב לשעון כדי למצוא תרופה למחלה הפוגעת בתפקוד המוח. כיווני חקירה אחדים נבדקו במקביל, הציוד המתקדם ביותר נרכש, נלקחו דגימות מאלפי משתתפים, והושקעו סכומי עתק כדי להגיע לפתרון המיוחל. על כל העבודה ניצח במקצועיות פרופסור אדמונד, כשהוא מקפיד לבחון מקרוב ובדקדוק רב כל שלב במחקר.
פרופסור אדמונד עטה עליו במהירות את החלוק הלבן, חטף משקפי מגן מהמדף והתפרץ אל המעבדה. "איפה ויקטור?" הרעים בקולו והקפיץ את כל הנוכחים. "ויקטור בחדר הישיבות", פלט אחד החוקרים משולי החדר. "קראו לו לפה!" הורה אדמונד, וכשנזכר שמרוב בהילות שכח את נימוסיו, הוסיף – "בבקשה".
כשנכנס ויקטור למעבדה, ביקש אדמונד משאר החוקרים לצאת כדי שיוכל לדון עם ויקטור על תוצאות המעבדה ללא הפרעות. אדמונד שם לב להתמהמהות ולפרצופים מאוכזבים שלבשו חלק מהחוקרים. בעודו תוהה, קיבלו תחושותיו גם מילים – "עם כל הכבוד לוויקטור…" פתח בהיסוס אחד מהחוקרים, "כולנו פה שותפים למחקר הזה, גם לנו מגיעה הזכות לדעת מה יעלה בגורלו". חוקרת אחרת, כאילו רק חיכתה שמשהו יפרוץ את חומת השתיקה, המשיכה ללא היסוס: "כל אחד מאיתנו השקיע שעות רבות בשביל המחקר, אנחנו דורשים להיות שותפים לקבלת ההחלטות", היא פסקה בנחרצות. אף אחד מהחוקרים לא נע ממקומו, והמהומי הסכמה מתגברים נשמעו בחדר.
אדמונד, שקלט להיכן הדברים מתגלגלים, פסק במהירות: "בסדר, כולם נשארים", והחל מתקדם אל המחשבים שניצבו בפינת החדר. בדרך הוא נתקל במבטו השואל של ויקטור והשיב לו במבט נחרץ שהגיע הזמן לשבת ולקבל תשובות.
רק בערב, כשיצא ויקטור מהמעבדה, התפנה אדמונד לשוחח איתו ביחידות. בקול שקול ורגוע, בישירות ובענייניות, שאל אדמונד: "כמה זמן זה כבר ככה?" ויקטור, שתמיד העריץ את החוכמה והכנות של אדמונד, ענה: "כמה ימים אחרי שיצאת לטיסה הגיעו תוצאות מעודדות מאוד. הייתי בטוח שעד שתחזור כבר נוכל לסדר לך קבלת פנים שמחה במיוחד!" שיתף ויקטור, "חשבתי שאחרי שהדברים התחילו להצליח, כל הצוותים יעבדו יחד ונתקדם מהר הרבה יותר. אני לא יודע למה, אבל מאז אנחנו רק הולכים אחורה", סיים בקול עצוב והשתתק. "לא הייתה שום טעות בתוצאות הניסויים", פסק אדמונד לאוזניו של ויקטור, "כבר במבט ראשון שמתי לב שאין בעיה בבדיקות".
אדמונד המשיך ואמר: "באופן די מוזר דווקא ההצלחה היא זאת שלקחה אותנו לאחור". ויקטור כבר היה מבולבל לגמרי. "תבין ויקטור, כשההצלחה נראית באופק, מתעוררת גם השאלה מי יהיה זה שיישא אותה, מי יזכה לתהילה. כל הצוותים מרגישים שההצלחה קרובה, לכן הם ממהרים להתבצר ולהדגיש את תרומתם". אדמונד עצר לנשום לרגע, וויקטור ניצל את ההזדמנות כדי לשאול: "אז למה נתקענו? למה אף אחד לא הצליח לראות שהתוצאות בסדר?"
"אהה, זה פשוט מאוד…" הסביר אדמונד, "תשומת הלב של החוקרים כבר לא נתונה אל הבדיקות או הניסויים, הם מתחילים להיות עסוקים בעצמם. ובמצב כזה לא רק שאי אפשר להתקדם, מהר מאוד מתחילים לסגת אחורה…" סיכם אדמונד.
התחזיות של אדמונד התממשו מהר מהצפוי. הכשלים בעבודת המעבדה התרחשו בזה אחד זה, לא פעם רק במזל אף אחד לא נפגע. ניסויים נכשלו, תוצאות נותרו ללא פיענוח, וקצב העבודה ירד. ההתקדמות והידע שנצברו במשך שנים של עבודה הלכו ונעלמו. אם היה מדובר במחקר רגיל, יכול להיות שפרופסור אדמונד היה מניח למצב להימשך ואחרי כמה חודשים בטח היה סוגר את המעבדה ומתחיל במקום אחר מחדש. אבל לא הפעם. באופן מיוחד, זה לא היה עוד מחקר רגיל עבורו.
בוקר אחד הונחה בתא הדואר של כל אחד מהחוקרים מעטפה גדולה ובה שני מסמכים מצולמים. העמוד הראשון הכיל נתונים של מטופל שבישרו ללא ספק כי הוא סובל מאותה מחלה שהם מחפשים לה תרופה בעבודתם. המסמך השני הכיל את שמו את אותו מטופל – 'פרופסור אדמונד גריבקה'. אלא שמאותו רגע הכול השתנה, ברגע שהחוקרים הבינו שפריצת הדרך שהם מחפשים, תוביל לפיתוח תרופה עבור הפרופסור המוערך – הכול השתנה בבת אחת.
מדי שבוע הגיע ויקטור לבית החולים והציג לאדמונד את ההישגים וההתקדמות בעבודת המעבדה. אחרי חצי שנה כבר הצליחו לצאת בניסוי מקיף וגדול, שתוצאותיו המרשימות הביאו לאישור רשמי לשימוש בתרופה. הראשון לקבל אותה היה כמובן פרופסור אדמונד.
בימי ספירת העומר איימה מגפה אכזרית למחוק את עולם התורה בבית מדרשו של רבי עקיבא על "שלא נהגו כבוד זה בזה".
ימים אלו מיועדים להכנה לקראת חג מתן תורה. ההכנה המשמעותית ביותר היא ההבנה שלכל יהודי יש חלק בתורה, ורק כאשר כולנו יחד מתאחדים התורה היא שלימה ומאירה. הבנה זו תביא אותנו לכבד זה את זה, ולהעריך את חלקו של כל יהודי גם כאשר אנחנו עדיין לא מבינים ולא יודעים מה חלקו, אלא על עצם היותו יהודי שיש לו חלק בתורה.
