צום תשעה באב, שיחול השבוע בשבת ונדחה ליום ראשון, הוא היום הכואב והקשה ביותר בלוח השנה היהודי. זהו "יום אבל לאומי", המהווה את שיא ימי האבלות של "בין המצרים".
על מה בדיוק אנחנו מתאבלים?
בתשעה באב אירעו הרבה דברים קשים:
חטא המרגלים – כאשר בני ישראל הלכו במדבר, משה רבינו שלח אנשים כדי לראות את ארץ ישראל, והם הוציאו דיבה על הארץ ואמרו שאי אפשר יהיה לכבוש אותה. הדבר גרם לכל העם לבכות ולרצות לחזור למצרים, ולא סמכו על הבטחת ה' שיתן להם את הארץ. חטא זה (שקרה בתשעה באב) גרם לכך שכל הדור ההוא מת במדבר ורק בניהם נכנסו לארץ, והוא השורש לכל הפורענויות שהיו אחר כך ביום זה.
חורבן בית ראשון – ביום זה שרפו הבבלים את בית המקדש הראשון והגלו את העם לבבל. כך נפסקה מלכותם של צאצאי דוד ושלמה.
חורבן בית שני – גם בית המקדש השני נחרב בתשעה באב בידי הרומאים, וחורבן זה גרם להתפזרותו של עם ישראל בכל העולם. בשני החורבנות נהרגו רבבות יהודים.
חורבן ביתר – בתשעה באב, כשבעים שנה לאחר חורבן הבית, נחרבה העיר ביתר, שהייתה המעוז האחרון של לוחמי מרד בר כוכבא. הרומאים עשו בעיר טבח נורא, ובכך אבדה התקווה האחרונה לעצמאות יהודית למשך 1,800 השנים הבאות. בעקבות המרד הרומאים גם הרסו לגמרי וחרשו את ירושלים, אסרו על יהודים להיכנס אליה, ושינו את שמה של ארץ ישראל ל"פלסטינה".
במשך הדורות אירעו עוד דברים קשים בתשעה באב, כמו גירוש ספרד ועוד, ויום זה הפך לסמל לכל צרותיו של עם ישראל.
מדוע אנו מתאבלים על דברים שהיו לפני כל כך הרבה שנים?
האבלות איננה רק על מה שהיה, אלא גם על מה שחסר לנו עכשיו: הקשר הישיר עם ה' שהיה בבית המקדש, הנבואה, הסנהדרין ומלכות בית דוד, הם בעלי משמעות עצומה לחיינו, ואובדנם הוא המקור לכל הצרות הגשמיות והרוחניות שמהן אנו סובלים היום. למעשה, עצם העובדה שכבר איננו מרגישים מה חסר לנו, היא סיבה מספקת להתאבל. האבלות גם מעוררת אותנו לחזור בתשובה ולתקן את הסיבות שגרמו לחורבן.
מסופר שהקיסר הצרפתי נפוליאון ראה פעם יהודים בוכים בתשעה באב. לשאלתו על מה הם בוכים, אמרו לו שהם בוכים על בית המקדש שנחרב לפני 1,800 שנה. נפוליאון התפעל מאוד ואמר: "אומה שזוכרת במשך זמן רב כל כך את מה שאבד לה – מובטח לה שתקבל אותו בחזרה".
מהם דיני הצום והאבלות?
צום תשעה באב מתחיל בערב של מוצאי ח' באב, ומסתיים בערב שלאחריו. זה עצמו דין יוצא דופן, שכן כל הצומות האחרים (פרט ליום הכיפורים) מתחילים מהבוקר. בזמן זה אסורה אכילה ושתיה, רחיצה, סיכת הגוף בשמן וכיו"ב, נעילת נעלי עור, וכן "תשמיש המיטה" בין איש לאשתו.
דין מיוחד הקיים בתשעה באב הוא איסור על לימוד תורה, כיוון שדברי תורה משמחים את הלב. מותר ללמוד בו רק דברי פורענות וחורבן, כמו מגילת איכה, ספר איוב, הנבואות הקשות שבספר ירמיהו ועוד. במשך הצום אין אומרים "שלום" איש לרעהו, ועד חצות היום לא יושבים על כסאות אלא על הרצפה או קרוב לה. בבית הכנסת מחשיכים חלק מהאורות ומסירים את הפרוכת מארון הקודש. בתפילה קוראים את מגילת "איכה" ופיוטים של קינה על החורבן.
בתשעה באב מותר לעשות מלאכה, אך נהגו להימנע מעשיית דברים שמסיחים את הדעת מהאבלות. יש הנוהגים ביום זה לקרוא ספרים שמתארים את צרות ישראל בגלות.
יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה השלמה, ולהתקיימות דברי הנביא (זכריה ח', י"ט): "כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי (=י"ז בתמוז) וְצוֹם הַחֲמִישִׁי (=תשעה באב) וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי (ג' תשרי, "צום גדליה) וְצוֹם הָעֲשִׂירִי (=עשרה בטבת) יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים".
