שאלה: שלום הרב. אני משתדלת מאוד להתכוון בתפילה, אבל קשה לי מאוד לדבר כשאני לא רואה את מי שמולי ולא מקבלת ממנו שום תגובה. בבית הכנסת שלנו כתוב על ארון הקודש "דע לפני מי אתה עומד", אבל איך אני יכולה באמת לדעת, כשמדובר באלוקים שאי אפשר לראות אותו או לשמוע את קולו? אני מרגישה שזה הופך את התפילה שלי למרוחקת ומנותקת. אני מדקלמת מילים מהסידור ולא מרגישה שאני במפגש עם אלוקים.
דנה
תשובה: שלום דנה.
שמעתי שבהודו יש אנשים שמחזיקים תמיד בכיס פסלון קטן של האליל שלהם. בכל פעם שהם מרגישים איזו השראה הם שולפים את הפסלון, מניחים אותו על האדמה ומשתחווים לו.
אלוהים כזה הוא אולי 'ידידותי למשתמש', זמין ונגיש, אבל הוא זיוף גדול. האלוקים שאנחנו היהודים מאמינים בו שונה לגמרי. דווקא בגלל גדולתו האינסופית אין לו גוף ולא דמות הגוף. אי אפשר למשש אותו או לראות אותו בעיניים. ויחד עם זאת הוודאות שלנו בקיומו היא מוחלטת. המבט העמוק על הטבע, ההיסטוריה, התורה ועל נפש האדם, מזהה את טביעות האצבע שלו על כל צעד ושעל. הבשורה הטובה היא שלמרות גדולתו העצומה (ואולי דווקא בגללה) – איכפת לו כל כך מכל אחד מאיתנו.
שמעי סיפור אמיתי שהתרחש בקונטיקט בארה"ב. הגב' קרוהן, מחנכת כיתה ג', נכנסה לכיתה ואמרה לתלמידות: "בנות יקרות. גשו אלי". הבנות התאספו סביב שולחן המורה והיא שלפה מתיקה טלפון סלולארי. היא הפעילה את הרמקול וחייגה את המספר של הבית הלבן, מקום משכנו של נשיא ארצות-הברית. כעבור רגע נשמע קולה של המוקדנית: "שלום, הגעת לבית הלבן. איך אני יכולה לעזור?". "שלום ", אמרה המורה, "אני נמצאת בכיתה עם התלמידות ורצינו בבקשה לשוחח עם הנשיא". "עם הנשיא?!", התפלאה המוקדנית, "זה בלתי אפשרי". "לא להרבה זמן", ניסתה המורה ללחוץ, "רק לכמה רגעים. יש לנו כמה דברים לבקש ממנו". "אני מאוד מצטערת", אמרה המוקדנית, "אי אפשר סתם כך לדבר עם הנשיא. הוא מאוד עסוק". "אני לא מבינה", התעקשה גב' קרוהן, "יש איתי קבוצה של שלושים בנות, אזרחיות ארצות הברית והוא הנשיא שלהן. הן לא יכולות לשוחח איתו אפילו שלוש דקות?". "בוודאי שלא", פסקה המוקדנית בנחרצות, "אין לו פנאי לדברים כאלו. יש לי רעיון עבורכן: כתבו לו מכתב ושילחו לבית הלבן". "ואם נשלח מכתב הנשיא באמת יקרא אותו?" שאלה המורה. "אני לא יכולה להבטיח", נשמע הקול מעבר לקו, "הנשיא מקבל כל יום כעשרת אלפים מכתבים, מיילים והודעות. אנחנו עוברים עליהם ובוחרים מתוכם חמישה להראות לו. תשלחו, אולי יהיה לכן מזל והוא יקרא". "תודה לך", אמרה המורה וסיימה את השיחה. התלמידות חזרו למקומן וגברת קרוהן אמרה: "אני מצטערת, בנות יקרות. ניסינו לדבר עם הנשיא אבל הוא עסוק מידי ואין לו פנאי עבורנו. אבל אתן יודעות מה, יש לי רעיון אחר. אני מכירה מישהו עסוק עוד יותר מנשיא ארצות הברית. הנשיא אחראי על 300 מיליון אזרחים, אבל אותו אחד אחראי על שבעה מיליארד אנשים. ובכל זאת תמיד כשפונים אליו ורוצים לדבר איתו – הוא מקשיב ושומע. נכון, לא כל דבר שנבקש – מיד נקבל, כמו שלא כל דבר שילד מבקש מהוריו הם מיד נותנים לו. אבל תמיד ה' שומע אותנו. מה אתן אומרות, בנות יקרות, שניגש להתפלל?".
הרושם שהניסוי הזה הותיר על הבנות ליווה אותן עוד זמן רב, והוא מזמין את כולנו להקדיש לפני התפילה דקה של מחשבה: איזו זכות נפלה בחלקנו לעמוד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ולהתפלל. אלוקי ישראל אינו בשר ודם שאפשר לראות בעיניים אבל אפשר לראות אותו במבט הפנימי של הלב והנשמה ולפנות אליו בתפילה. אשרינו!
