איך לשמור על האיזון?

שאלה: שלום הרב. נכון יש פתגם כזה "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו"? אז אני כל הזמן מסתכל בקנקן.

כשאני פוגש אדם ישר אני שם לב מה הוא לובש, איזה נעליים ועניבה יש לו ובאיזו מכונית הוא נוהג. כשאני בא לאירוע, נגיד חתונה או בר מצווה, פחות מעניין אותי לשמח את החתן או להקשיב לדרשה, העיקר מבחינתי זה איך האוכל וכמה יפה מנגנת התזמורת. לפני שאני יוצא מהבית אני משקיע המון זמן בהתארגנות, מקפיד שהבגדים יהיו ממש מתאימים והתסרוקת תעמוד בול במקום. אני יודע שהעיקר זה הפנימיות והתוכן, אבל מה לעשות שהדבר הראשון שהעיניים שלי נתקלות בו זו דווקא העטיפה היפה שבחוץ? דביר.

 תשובה: שלום דביר.

כדי להתמודד עם בעיה חשוב להגדיר אותה במדויק. לשם כך צריך לשאול: מי אמר ש'להסתכל בקנקן' זו בעיה? וכי החיצוניות איננה דבר חשוב? תראה כמה אנרגיה הושקעה כדי להפוך את בית המקדש לאחד המקומות היפים בעולם? שים לב שבקיום מצוות אנו מקפידים שייראו יפה גם מהבחינה החיצונית – מקשטים את הסוכה, קונים חנוכייה יפה מכסף, מכבדים את השבת בבגדים יפים וכן הלאה. למה? כי מנקודת מבט יהודית – את החיצוניות, כמו את הפנימיות, ברא הקב"ה. השאיפה שלנו היא לשלימות שמחברת בין תוכן פנימי איכותי לעטיפה מכובדת ונאה.

מי צריך בגדים איפה מתחילה הבעיה? כשהאיזון מופר. כשהאדם נמשך ומסתנוור מהיופי החיצוני ושוכח את העיקר שמסתתר מאחוריו. זהו המסר העמוק מהסיפור של התורה על החטא הראשון בהיסטוריה: האכילה מעץ הדעת. מה בדיוק קרה שם? "ותרא האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים" (בראשית ג', ו'). אמנם אלוקים אמר לא לאכול ממנו אבל הפרי נראה מפתה ומושך – והאדם נשבה בקסמו ועבר על ציווי ה'.

זו גם הסיבה שמיד אחרי החטא אדם וחוה מרגישים צורך להתלבש – " וידעו איך לשמור על האיזון? שאל את הרב כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות" (ג', ז'). מה הקשר בין החטא לבין הלבוש?

הגוף הוא מתנה נפלאה שקיבלנו מריבונו של עולם. הוא נרתיק לנשמה והאמצעי שלנו לפעול בעולם. הסיבה שאנו עוטפים אותו אינה כי אנחנו מתביישים בו או מפני שיש בו דבר שלילי, אלא בגלל כוח המשיכה הגדול שיש בו שעלול להסיט את תשומת הלב מהאישיות שעומדת אחוריו – נשמה שהיא חלק אלו-ה ממעל ונפש עם רגשות, מחשבות, רצונות וחלומות.

הנשיא המוצלח יותר שמע סיפור מעניין: בשנת 1960 נערכו בחירות בארה"ב בין שני מתמודדים: ריצ'ארד ניקסון וג'ון קנדי. נערך ביניהם עימות תקשורתי, שלראשונה לא רק שודר ברדיו אלא גם צולם לטלוויזיה. מיד בתום העימות נערכו סקרים כדי לגלות מי ניצח, ולמרבה ההפתעה התגלתה סתירה: מאזיני הרדיו הכריעו באופן ברור שניקסון גבר, בעוד שהצופים בטלוויזיה קבעו שקנדי הוא המנצח. איך אפשר להסביר דבר כזה?

ובכן, ריצ'ארד ניקסון היה מבוגר ומנוסה יותר והתשובות שלו נשמעו רציניות ומבוססות. לא פלא שהוא כבש את ליבם של המאזינים. ג'ון קנדי, לעומתו, היה צעיר וחסר ניסיון, אבל נראה הרבה יותר טוב. בעוד ניקסון הגיע לעימות לא מגולח, עייף, ועל מצחו בצבצו אגלי זיעה, קנדי הגיע רענן וזוהר, לבוש בחליפה כחולה שנראתה נהדר על הרקע האפור שמאחור. הוא כבש את המסך בסערה וניצח בעיני צופי הטלוויזיה. אתה כבר מנחש בעצמך, דביר, מי ניצח בסופו של דבר בבחירות: ג'ון קנדי, כמובן.

כמובן שלא נשלה את עצמנו שרק מעבר לאוקיינוס האטלנטי מושפעים מחיצוניות. כל בני האדם באשר הם מתמודדים עם הכוח העצום של אריזות הצלופן הנוצצות שממלאות את חיינו. כאן באה התורה ומלמדת אותנו את הנוסחה הנכונה: לא להתעלם מהחיצוניות אבל גם לא להשתעבד לה. יהודי לא אמור להיות מוזנח ומלוכלך וחז"ל קבעו שאסור לתלמיד חכם שייראה רבב (=כתם) על בגדו. ומצד שני לא להתעסק באופן מוגזם באיך שדברים נראים ובצד החיצוני שלהם.

עצם זה שאתה מודע לנטייה שלך להתמקד בחיצוניות זה כבר צעד ראשון בדרך לשיפור. אני ממליץ לך להקדיש תשומת לב מיוחדת לנקודה הזו ולהרגיל את עצמך להתייחס למה שמאחורי העטיפה: לפני שאתה טועם מהמזנון המפואר בחתונה, לגשת לחתן ולאחל לו מזל טוב מכל הלב. לפני שאתה יוצא מהבית לא רק להסתכל במראה אלא גם להביט עמוק יותר פנימה ולשאול את עצמך: למה חשוב לי לצאת עכשיו? כיצד אעשה את המשימות שלי היום טוב יותר? וכן הלאה…