חמשת הנסיכים עמדו מול כס המלכות וחיכו למוצא פיו של המלך, שהתמהמה קמעא כדי לתת רושם משמעותיו לדבריו. הוא כחכח בגרונו ואמר: "בניי היקרים, כידוע לכם בעוד כשבוע אחגוג את יום הולדתי השבעים, וכמיטב המסורת המשפחתית שלנו – ביום זה אעביר לידי המוכשר שבבניי את השרביט העתיק של סב סבי, מייסד שושלת המלוכה. אבל מכיוון שכולכם מוכשרים ביותר ואת כולכם אני אוהב במידה שווה, אני מתקשה להחליט מיהו הראוי ביותר לשרביט העתיק. לכן החלטתי שתעשו ביניכם תחרות: בעוד כשבוע אצפה לקבל מתנה מיוחדת לרגל יום הולדתי, שעל פיה אחליט מיהו המוכשר ביותר מבין כולם…" המלך סיים את דבריו ושתיקה רועמת ירדה על האולם. "קדימה!" אמר המלך שלא אהב שתיקות מביכות: "צאו לדרך! יש לכם שבוע להוכיח את יכולותיכם". האחים החליפו מבטים זה עם זה ויצאו בשתיקה מטרקלין הארמון.
חמשת הנסיכים היו ביחסים טובים ביניהם ולא רצו להיכנס לתחרות שתקלקל את היחסים הטובים הללו, אבל יחד עם זאת הם אהבו אתגרים ותחרויות ונרתמו מיד למשימה. כל אחד מהם קיווה לזכות ולקבל את השרביט העתיק בעל הערך ההיסטורי. כל אחד ניסה לחשוב מהו הדבר שהכי ישמח את המלך ויביא אותו לבחור בו כמוכשר שבבנים. כולם ידעו שאביהם הוא אדם נוסטלגי, חובב זהב מושבע ושיש לו חוש אסתטיקה מפותח. אך מה יהיה הדבר המיוחד שיתעלה על הכול ויביא את הזכייה?
הבן הבכור נזכר שבכל פעם שהיה אומר לאביו משפטים כמו: "אתה בטח עסוק, אז כשיהיה לך זמן אשמח להתייעץ איתך על משהו…" היה מקבל את אותה התשובה: "המשפחה קודמת לעבודה. בוא נדבר, הממלכה תחכה כמה דקות!" ולכן הוא חשב על מתנה שתבליט את גישתו המיוחדת של המלך לבניו ומשפחתו.
הבן השני רצה להביא משהו שיסמל את אופיו של המלך: זהב והפגנת עושר מבחוץ לעומת נפש עדינה, משפחתית ונוסטלגית מבפנים.
הבן השלישי ידע כי למלך מפריע השעמום שיש על קירות האולם המרכזי ולא פעם הוא זרק אמירה כי צריך לחשוב על קישוט הולם לקיר הגדול שבאולם.
הבן הרביעי רצה לשמח את אביו במשהו שיגרום לו לחייך הרבה בהיותו טרוד בענייני ניהול הממלכה.
הבן החמישי והאחרון לא ידע מה להביא ולכן ניסה לחשוב מה הדבר שהיה מביא הכי הרבה אושר ושמחה לו עצמו ועל פי זה ניסה לתכנן מתנה למלך.
כעבור שבוע נפגשו חמשת הנסיכים בכניסה לארמון ומה רבה הייתה תדהמתם כשראו כי כולם מחזיקים את אותו הדבר בידיהם: תמונה ענקית של כל צאצאי המלך – ילדים, כלות ונכדים – נתונה במסגרת זהב מרהיבה! מיד החלו האחים לגמגם ולהתבלבל, די מהר עברו להאשמות כמו "אתה ריגלת אחריי", "אתה העתקת ממני בכוונה", ובסופו של דבר… הם פרצו כולם בצחוק וטפחו איש על שכמו של אחיו בהנאה ובחיוך.
אך עדיין נשארה שאלה אחת מרכזית – כיצד יגישו את המתנות לאביהם מבלי לפגוע ברגשותיו ומבלי שייראה כאילו הם תכננו זאת בכוונה כדי לצחוק עליו או כדי למנוע ממנו בחירה באחד מהבנים? האחד הציע שיבקשו מהמלך עוד כמה ימים, האחד הציע כי יביאו רק תמונה אחת ויגידו כי החליטו לעבור על הכללים ולהביא מתנה משותפת. לבסוף פתח הנסיך הבכור את פיו ואמר: "הכי טוב שנאמר לאבא את האמת. נקווה כי יאמין לנו ויקבל את העניין בהבנה ואולי אפילו בחיוך".
כששמע המלך את דברי הבנים צחק בהנאה: "בניי היקרים", פנה אליהם בחיוך רחב, "מדוע אתם נראים מבוישים? הרי כל אחד מכם השקיע ממרצו ומזמנו, חשב והתלבט, ניסה לכוון את מתנתו ולהגיע לרעיון המושלם. בסופו של דבר כל אחד הגיע לרעיון מכיוון אחר לגמרי ועשה זאת באהבה. לכן אני שמח על כל אחת מהתמונות שהבאתם לי וגאה בכל אחד ואחד מכם. אלו מתנות יום הולדת נהדרות ואני בטוח שנמצא ברחבי הארמון מקום לכולן!"
הנסיכים נשמו לרווחה והיו מרוצים. ואז שאל הבן הצעיר: "אבל אבא, מי מאיתנו יקבל את השרביט?" המלך חשב לרגע ואז השיב: "שאלה יפה אתה שואל, בני", אמר בכובד ראש, "ואני חושב שיש לי פתרון. אצווה את משרתיי למצוא את המוכשר שבאנשי המלאכה על מנת שיכין ארבעה שרביטים נוספים זהים לחלוטין. לאחר שאבחן אותם ואיווכח כי אכן לא ניתן לזהות מהו השרביט המקורי, אערבב אותם האחד עם השני ואתן לכל אחד מכם שרביט. אף אחד, כולל אני, לא ידע יותר מהו השרביט המקורי וכך חמשת השרביטים יהיו שווים ביוקרתם ובערכם…"
בפרשתנו מפורטים הקורבנות של נשיאי השבטים השונים. חז"ל שואלים: מדוע התורה מאריכה וכותבת את קורבנו של כל נשיא ונשיא למרות שקורבנותיהם היו שווים? והתשובה היא: ממש כמו הנסיכים שבסיפור, כל נשיא הביא מעצמו ועל דעתו את הקורבן ולכן היה מקובל מאוד לפני הקב"ה וזכה לפירוט בתורה. גם בקיום המצוות אנו מקיימים את אותן המצוות כמו יתר בני ישראל, אך בנוסף לכך – עלינו לחפש את ההתחברות האישית שלנו ואת הכוונה המיוחדת שאנו מביאים עימנו לקיום המצוות.
